האם הכל חסר משמעות?

קראתי סיפור מדהים על צילום מדהים שצולם בשנת 1990.

הצילום הוא חלק מסדרת צילומי כוכבי הלכת, שביצעה הגשושית וויאג'ר 1, שנשלחה 13 שנים לפני כן למסע בן כמה עשרות שנים לחקור את החלקים הרחוקים ביותר במערכת השמש שלנו.

באמצע פברואר 1990 צילמה הגשושית צילום שנודע בשם Pale blue dot.

בצילום המראה חלל ריק ניתן לראות, אם מאד מתמקדים, נקודה קטנטנה מבעד לקרני השמש האדירות.

גודלה בתמונה הוא פחות מפיקסל אחד בודד.

זהו כדור הארץ שלנו, המצולם ממרחק 6 ביליון קילומטרים.

הצילום הזה, שאין לו שום חשיבות אומנותית, הוא בעל ערך שלא ניתן למדוד מבחינה היסטורית ומחשבתית. הצילום הזה מראה את הגודל היחסי של העולם הזה שלנו בתוך חלק קטן בחלל, שאף בו הכדור שלנו כמעט אינו נראה.

האסטרופיזיקאי קארל סייגן, שלבקשתו צולמו הצילומים הללו, כתב מסמך מרגש בעקבות הצילום הזה ובו הוא מעמיד את כל חיינו האנושיים, את כל ההיסטוריה האנושית על התפחויותיה, מלחמותיה, ידיעותיה, רצונותיה ומאוויה - אל מול הגודל הבלתי נתפס של אותה נקודה זעירה בחלל.

על הנקודה הכמעט בלתי נראית הזו, כל מי שאהבת אי פעם חי. כל מי שהוא או היא אהבה חי. כל המשפחה שלך וכל המשפחות של כולם חיו. על הנקודה הזו, כל מה שאי פעם מישהו ידע על חיי אנוש, כל נסיון אנושי, כל אהבה וכל אכזבה שאי פעם מישהו חווה ואי פעם מישהו יחווה - הכל התרחש על הנקודה הקטנה באופן בלתי אפשרי הזה.

כל החיים כולם.

המחשבה הזו היא מחשבה מעוררת ענווה. היא שמה את החיים כולם בפרופורציה.

התמונה הזו גורמת באופן מיידי לכל דבר להראות קטן ושולי.

התמונה הזו, גרמה לי לחשוב על משהו אחר.

היא גרמה לי לחשוב על אותו יום בפריז, בו טיילתי עם זוגתי האהובה ברחובות של הרובע השישי.

באותו בוקר החלטנו לבקר בפטיסרי של פייר הרמה, ברחוב בונאפרט מספר 72, מקום שידוע מאד בעוגיות המקרון שלו ובמאפים ממש ממש ממש מעולים.

רכשנו חבילה של עוגיות מקרון והלכנו לשבת ליד המזרקה בכיכר סנט סולפיס, שם ראינו חבורה של תלמידי אומנות עומדים ומציירים.

ברגע שהכנסתי לפה את עוגיית המקרון בטעם עלי ורדים, החיים שלי השתנו.

טעם שלא הכרתי עד אז מילא אותי ולכמה שניות ארוכות כל כולי הייתי ספוג בחווית חושים שלא רציתי שתיגמר.

זכרון הטעם הזה, במקום היפה הזה, עם בת האדם היקרה לי ביותר, הוא זכרון שנחרט לי בלב ובראש ושינה לי את כל מה שהכרתי עד אז על החיים.

כאשר אני חושב על הרגע הזה במונחי סך כל הרגעים שבחיי, אז הוא הופך למשהו קטן מתוך משהו גדול. כאשר אני חושב על כל הרגעים בחיי אל מול סך כל הרגעים בחיי כל האנשים, הרגע הזה מתבטל לחלוטין.

אך כאשר אני מביט בנקודה זעירה, שנמצאת שישה ביליון קילומטרים מהמצלמה שצילמה אותה. נקודה שלעומת שאר הריק שמסביבה, כמעט לא קיימת - אני מבין את הדבר ההפוך.

החיים שלנו, ממרחק אין להם משמעות.

בפרספקטיבה הרחבה, אין לחיים שלנו שום משמעות. לא יותר מהמשמעות שיש לגרגר אחד של חול במרכז מדבר סהרה, על החיים שלך היום.

ולמרות חוסר המשמעות הזה, היצורים האלו שהם אנחנו, מצליחים ליצור עולם שלם ברגע אחד.

טעם שנשאר איתך, מישהו שאהבת, המגע העור של הילד שלך, הרגע שבו הרגשת שהלב שלך נשבר, הרגע שבו הבנת שהוא שלם.

בפרספקטיבה הגדולה, האמיתית, אין לכל אלו משמעות. אין להם שום יכולת לשנות כלום.

ויחד עם זאת, באורח פלאי ולא ברור, כל רגע שכזה מזיז תזוזה קטנה את כל העולם, ומשנה את כל מהלך החיים כפי שידעת אותם.

A pale blue dot