חיפוש
  • orikeren

האני במראה - יוגה ודימוי עצמי

עודכן ב: ינו 21

שמעו סיפור.

פעם הייתי שמן.

לא משהו חריג מאד, אבל שמן מספיק בכדי שיקראו לי שמן וכשאתה שמן, יש תשומת לב מאד מיוחדת שמופנית אליך ומקבעת אותך במקום הזה.

גם שנים אחרי, שכבר לא הייתי שמן, חשבתי כמו אותו ילד שמן - דימוי העצמי שלי מעולם לא שיקם את עצמו לגמרי.

כשאתה שמן, אתה מתבייש חלק ניכר מהזמן.

מתבייש שישפטו אותך לפי קריטריון חיצוני שקשה לך לשלוט בו, ומתבייש שמישהו שהוא לא כמוך יפנה את תשומת הלב אליך וידאג להזכיר לך את העובדה שלא חשוב מה טיפחת בפנים, זה תמיד יכול להתבטל בשניה, כי אתה עטוף במעטפת ואתה תמיד נשפט לפיה.


העניין עם המעטפת הזו שהיא לא רק חיצונית, היא מגדירה אותך באיזשהו שלב גם מבפנים והיא הופכת למי שאתה וממשיכה ללוות אותך, גם שהיא כבר פחות רלוונטית באופן ישיר לחיים שלך.

הדימוי העצמי הזה שלך הוא משהו שמתחזק את עצמו מבפנים. הוא ניזון מההיסטוריה שלך ומהחוויות שלך, מהזכרונות שלך ומהמחשבות שלך, הוא שריד של מה שהיית פעם, שקובע באיזושהי דרך חמקמקה את מה שאתה כיום.


צ'ארלס הורטון קולי. מכירים אותו?

הוא היה סוציולוג.

הוא ניבא, במידה רבה מאד, את הדרך שבה דימוי העצמי שלנו יתגבש בתקופה הנוכחית.


קולי טען שאדם אינו מה שהוא חושב שהוא ולא מה שהאחרים חושבים שהוא.

לפי קולי, האדם הוא מה שהוא חושב שהאחרים חושבים שהוא.

העצמי שלנו, לפי קולי, הוא שיקוף של מה שאנחנו חושבים שהאחרים חושבים עלינו, זהו העצמי במראה.


במציאות כיום, שמוגדרת בתחומים רבים על ידי המדיה הויזואלית, קל מאד ללכת לאיבוד.

בעולם של דימויים חיצוניים מה שאתה רואה זה מה שאתה יודע ובפעמים רבות, מה שאתה יודע הוא מה שאתה מגדיר את עצמך לפיו ומה שאתה חושב שאחרים מגדירים אותך לפיו.

שאתה חושב על איך שאתה נראה, אתה משווה את עצמך לאיך שאחרים נראים. שאתה חושב על איך שתרגול היוגה שלך נראה, אתה חושב על איך שתרגול יוגה נראה אצל אחרים. ככה זה הרבה פעמים בהתחלה, אתה פועל מתוך השוואה.

הבעיה מתחילה מכך שלרוב ההשוואה הזו היא לא הוגנת.


אתה, שרק צועד את צעדיך הראשונים, משווה את עצמך לתמונות שבהם אנשים נראים שונה מאד ממך, עושים דברים שרחוקים מאד ממה שאתה יכול לעשות וגורמים לך להבין איכשהו, שזה הדבר שאליו צריך לשאוף אם אתה רוצה להיות חלק מזה. כשאתה משווה את עצמך לכל זה, אתה מגלה שאתה הרחק מאחור. שאתה לא עומד בסטנדרט. לא במראה ולא ביכולות. הדימוי שלך נפגע. אתה מנסה רק ליישר קו, במקום ליצור סטנדרט משלך. אתה רוצה להיות כמו מישהו אחר, להצטלם כמו מישהו אחר, כדי שבעולם ויזואלי תוכל לעמוד בסטנדרט ויזואלי, כזה שאנשים יתנו לך פידבק לפיו, כדי שתרגיש טוב.


וזה מובן, כי כל אחד רוצה להרגיש שייך.

כל אחד רוצה להרגיש טוב עם עצמו.



דימוי העצמי הזה שלי, ליווה אותי שנים לפני ואז אל תוך תרגול היוגה שלי.

הדרך שבה נדרכתי שאנשים הביטו בי, כבר לא ילד וכבר לא שמן, הזכירה לי שחוסר נוחות אל מול מראה חיצוני, הוא משהו שחייבים ללמוד להתמודד איתו ליד אנשים שאתה לא מכיר.

להזיע ליד אנשים אחרים, לזוז כמו אנשים אחרים, להיות חלק בלתי נפרד מקבוצה - זה משהו שמצריך מידה לא מבוטלת של בטחון עצמי, שפעם לא מצאתי מספיק ממנו.


העניין הוא, שכמו כל דבר שאתה עושה אותו הרבה, גם תרגול הפניית המבט פנימה, מתחיל לחלחל וליצור אפקט.

היכולת לראות דרך המעטפת ולזהות את התהליכים הפנימיים, היא יכולת שאתה מגלה שאפשר לתרגל ולאמן ובעיקר לחזק אותה והיא, בתורה, מחזקת אותך.

אתה מגלה שעל ידי מבט פנימה, אתה מצליח ליצור לעצמך סטנדרטים חדשים להרגשה טובה.


גיליתי שכל שיעור, זה הרגיש טוב יותר.

בכל חודש שעבר, היה לי אכפת פחות.

אז פאק איט, כולם מזיעים.

פאק איט, אז אני לא כזה גמיש.

ופאק איט, אין לי ריבועים בבטן.

ופאק איט, נוח לי עם גופיה וזה מה שחשוב לי כרגע, כי שנוח לי אני נושם יותר טוב וזז יותר טוב ומרגיש יותר טוב.

החוסן הזה הפנימי, נבנה במקביל לחוסן החיצוני, וגרם לי לראות מתישהו שכולם קצת לא מרגישים בנוח עם עצמם לפעמים, אבל שנושמים ביחד, זה לא משנה.

האנרגיה הטובה הזו, היא טובה לכולם ומה לעשות, הגוף שלי לא יהיה אף פעם חטוב, אבל למזלי גיליתי שזה כבר לא היה חשוב לי יותר כמו פעם.


מה שכן הסתבר שחשוב לי הוא מה שהבנתי ככל שחלפו השנים וככל שהמשכתי לתרגל, וזו העובדה הפשוטה אך המשמעותית, שמה שגורם לך להרגיש שאתה באמת מתקדם לאנשהו, היא היכולת שלך להרגיש קל מבפנים ולשקף, ממש כמו במראה, את ההרגשה הזו החוצה, לעולם.