אחת מתלמידותיי סובלת.
היא משמשת כראש צוות מפתחי תוכנה בחברת הייטק גדולה ואחראית כל מספר עובדים תחתיה, עבודה שמביאה הרבה לחץ לחיים שלה.
הדירה שלה רועשת, מסביב משפצים בניין כבר תקופה ארוכה והשכנים מרעישים בדירה מעליה בלילות, עובדה שמונעת ממנה לנוח כאשר היא צריכה וגורעת עוד קצת מאיכות חייה.
היא סובלת מבעיות בריאותיות רבות, בעיות במערכת העיכול, כאבים באיזורים שונים בגוף ומכאבי ראש קשים המלווים אותה כבר שנים רבות.
היא חלשה ומתעייפת מהר.
היא סובלת.
על הכל מאפילים כאבי הראש.
כאבים שהם כבר חלק מהחיים שלה, המשתקים אותה מדי פעם בפעם ומרתקים אותה למיטתה בחדרה החשוך.
הראש שלה הולם בחוזקה ומזכיר לה שהיא סובלת.
היא ניסתה כבר הכל.
תרופות, שינוי תזונתי, טיפולים שונים ומשונים – אבל דבר לא עוזר, הסבל הזה, ההולם והפועם, מקיף אותה ולא נותן לה מנוח.
לעיתים נדמה לי כאילו הרגעים היחידים בהם היא לא שם, הם אותם רגעים שתשומת ליבה ממוקדת במקום אחר – בנשימה שלה, בדרך שבה היא שוכבת על המזרון, בדרך שבה הגוף שלה מגיב לתנועה ולהנחיות אותן אני נותן לה.
מדי פעם כאשר השיעורים נגמרים, היא מחייכת חיוך שקט ואומרת שהיא מרגישה טוב ואני יודע שכאשר אדם שסובל מרגיש טוב, זה טוב מיוחד, חיוני יותר. כי שאתה מרגיש טוב, אז אתה מרגיש טוב. אבל כשאתה מרגיש מאד רע ואז מרגיש טוב, אז אתה מעריך את המפלט הזה, את נווה המדבר הזה שהגעת אליו.
באחד מהשיעורים האחרונים, היא לא הצליחה להתרכז. הנשימה שלה הייתה לא סדירה, פניה התכווצו מדי פעם בהבזקים של כאב, היא היתה מבולבלת.
בסוף השיעור, כאשר כבר ידעתי מה תהיה התשובה, שאלתי אותה כיצד היא מרגישה ואיך היה לה?
"היה לי פחות טוב הפעם" , היא אמרה, "לא הצלחתי להתרכז".
"בגלל הראש?" שאלתי, "את בכאבים?"
"לא", היא ענתה " אני מיואשת. שום דבר לא עוזר לי".
כל השבוע שאחרי העסיקה אותי התשובה הזו שלה. הייאוש הכל כך מובן הזה, לנוכח מאמצים בלתי פוסקים שלא מצליחים להשיג משהו.
בשבוע שאחרי התיישבתי מולה בסיום השיעור, הבטתי בה ואמרתי לה שאין לי פתרונות קסם עבורה ואין לי תרופות פלא.
מה שכן יש לי היא אמונה בה כאדם, אמונה בה כתלמידה ואמונה בכך שיש לי את הכלים לעזור לה.
מה שיש לי היא הידיעה ששינוי לוקח זמן, שתהליכים לוקחים זמן, בייחוד אם התהליכים האלו מטרתם לשנות משהו שהוא כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלה.
הזכרתי לה, שאמונה בעובדה שהחלמה יכולה להתקיים עבורה, ששינוי לטובה יכול לקרות, היא השלב הראשון בדרך לשם וברגע שהיא מבוססת בפנים היא כמו מנוע שפועל בתוכה, מובילה אותה דרך ולמרות הקשיים.
כמו בכל מסע ארוך, האמונה הפנימית שהצלחה היא אפשרית, היא מה שמצדיק יציאה אליו מלכתחילה.
האמונה שהסוף יכול להיות טוב למרות הקשיים בדרך, למרות המכשולים ונקודות השבירה - גם אם במבט מנקודת התחלה זה נראה לגמרי לא סביר - היא מה שמגביר באופן משמעותי את הסבירות שכך יהיה, כנגד כל הסיכויים.
היוגהסוטרה מזכירה לנו (1.20) שאמונה וגישה חיובית לגבי הדרך שלנו היא השלב הראשון בדרך למקום אליו אנו שואפים, שלב שנותן לנו את הכוחות להמשיך הלאה. משם ובאמצעות אותה אמונה, ניתן גם לפתח כוח, התמדה בדרך ויכולת התבוננות מעמיקה
וללא אותה האמונה שדרכנו נכונה, גם אם קשה לעיתים, גם אם בלתי אפשרית במבט ראשון – ההגעה את המטרה הנכספת רק הולכת ומתרחקת.
היא לקחה נשימה וחייכה ושאדם סובל מחייך באמת, אתה יודע שזה לא חיוך סתם, אלא משהו שנולד מתוך תקווה וכאשר קיימת התקווה הזו, האפשרויות הופכות לבלתי מוגבלות.

Comentários