אני מביט על הרגל שלי, היא חבושה ומגולחת עד מעל הברך.
לפני ארבע שעות חזרתי מבית החולים, שם סיימתי ניתוח בברך, לתיקון מיניסקוס קרוע. זו הפעם השניה בחיי שאני עובר ניתוח שכזה ופעם שלישית בחיי, מאז שהתחלתי לתרגל יוגה, שהמציאות שלי היא מציאות של החלמה.
בפעם הראשונה, זה הפיל אותי לקרשים.
הייתי מתרגל צעיר ושגרת התרגול הפיזי האהובה שלי, נעצרה מכורח הנסיבות.
הרגשתי שאני מפספס, שהגוף שלי עכשיו יאבד מכוחו ומיכולותיו. הרגשתי שנתקלתי במחסום שאין לי דרך לעבור אותו וחשבתי לעצמי בייאוש: הנה, אתה עכשיו בתחילתם של שלושה או ארבעה חודשים בלי יוגה".
ואני מודה שהפעם ההיא, הייתה לגמרי באשמתי. לא הייתי קשוב לגוף שלי וניסיתי להוכיח לעצמי ולסובבים אותי שאני יכול לעשות משהו שבפועל לא יכלתי לעשות.
מסתבר שהגוף שלך הוא מכונה מתוחכמת מאד. כאשר אתה קשוב לו, הוא משרת אותך נאמנה. כאשר אתה לא קשוב לו, הוא בתחילה מזהיר אותך, מאותת לך: " היי, אתה שם, מרגיש את התחושה הלא נעימה הזו? זה סימן. אל תתעלם ממנו".
אבל שאתה מתעלם מהסימנים, הגוף נפגע ומכריח אותך לעצור.
ושוב, עליך להיות קשוב.
האם הפציעה הזו תפיל את האסימון? האם הפציעה הזו תגרום לך להבין את מה שהגוף מנסה לומר?
או שהרצון הפנימי, האגו הזה שלך, ימשיך וידחוף אותך להתעלם.
אז פעם האגו דחף אותי, התעלמתי מהסימנים והגוף שלי גרם לי לעצור.
ניתוח, החלמה, הקשבה, הפנמה.
ממתרגל אינטנסיבי הפכתי למתרגל רך. התחלתי להקשיב לסימני הגוף וגיליתי שלא באמת קשה לפספס אותם, צריך בסופו של דבר רק לשים לב.
התרגול שלי השתנה, הבנתי שיש מחיר לעבודה אגואיסטית ולא קשובה. שהיחיד שצריך להיות מרוצה הוא אני, שהתרגול הוא עבורי, שהוא אמור להטיב איתי ללא קשר לאיך הוא נראה.
שנים עברו ושוב ניתוח, הפעם הכאב פשוט הופיע – אולי תנועה לא נכונה, אולי שחיקה טבעית, איני יכול לשים את האצבע על הרגע המדוייק שבו הגוף שלי נפצע שוב ומאז שזה קרה, חייתי ותרגלתי בתשומת לב מוגברת לכאב – חיזקתי את מה שצריך לחזק, ריככתי את מה שצריך היה לרכך ובעיקר הכנתי את עצמי ליום הזה, בו אני מתחיל תהליך של ריפוי, של שינוי.
לשמחתי, הפעם אין בי אשמה. הפעם אני מצפה בכליון עיניים להבנה מחודשת של הגוף, להכרה נוספת של מי שאני היום, לתנועה קלה ועדינה, לחיזוק נוסף.
הפעם אני אומר לעצמי בסיפוק "הנה, אתה בפתחם של שלושה חודשים של תרגול אחר, שונה מהרגיל אמנם, אבל עמוק באותה המידה".
מתוך שיש בך צורך להתקדם, קשה לך לעצור ויותר קשה לך להודות שיש לך צורך בעצירה.
במהלך שיעור, בין רצף לרצף, בין תנוחות עמידה לישיבה, בין שאיפה לנשיפה – יש עצירה. העצירות האלו הן הרגעים המיוחדים בהן פיסות המידע התנועתי והתחושתי מעובדות ועוזרות לך להתכוונן טוב טוב לשלב הבא, למקום אליו נכון עבורך להמשיך.
וכך גם בחיים של מחוץ למזרון היוגה, תנועה ללא הפסקות אינה מועילה – היא לא מלמדת אותך כלום מלבד איך לפעול מתוך כוח האינרציה, מתוך שגרה, אולי מתוך אגו וחוסר הקשבה. התרגול שלך אינטסיבי מדי, העבודה שלך תובענית מדי, הדרישות שלך מעצמך גבוהות מדי, הנסיון להשיג עוד ועוד שוחק אותך.
והסימנים? הם תמיד יופיעו שם מתישהו ויאותתו לך שצריך להאט ואולי אפילו לעצור.
אחד מתרגולי היוגה של החיים המאתגרים ביותר לדעתי, הוא תרגול ההבנה שאי אפשר לנוע לנצח, אי אפשר לפעול ללא הקשבה, אי אפשר לחיות חיים מספקים ללא קבלה מוחלטת של העצירות האלו, החשובות כל כך לעיבוד של המציאות, להתבוננות בה, לשינוי שלה והרבה פעמים גם להחלמה.
Comentários