הנסיון הראשון עם קשב

הרבה הרבה זמן לפני שהבנתי את חשיבות מתן הקשב לדברים, נהגתי לבקר כמעט מדי שבת במועדון רמת גן, שם שיחקו סבא שלי וסבתא שלי עם חבריהם, את המשחק המוזר שנקרא כדורת דשא. הם שיחקו כדורת דשא שנים רבות ולקחו את המשחק הזה ברצינות מעוררת הערכה.

הייתי מגיע למועדון הכדורת, תופס לי ספסל ומביט בשחקנים - בדמיוני המקום הזה היה הקרוב ביותר לארץ הפלאות.

משטחי דשא קצוצים עד דק, עליהם גברים ונשים, מבריקים בבגדיהם הלבנים, מגלגלים בדממה מוחלטת (למעט זעקות התרגשות פה ושם) כדורי עץ כבדים ופחוסים, שעליהם ציורים וסמלים מוזרים.

לפני היציאה למגרש, הייתי לוקח את תיק כדורי הכדורת של סבתא שלי מוציא את הכדורים ומביט בהם. יצורי עץ חומים מבריקים וחלקים, קרירים למגע. גדולים כמו אשכולית ממוצעת וכבדים כמעט יותר מדי, מעוטרים בציור קטן במרכז.

הכדורים האלו, שלמעשה אינם כדוריים כלל, בנויים כך שבחלקם הפנימי הם ישרים וכבדים יותר, כך שברגע שהם עוזבים את ידו של השחקן המגלגל אותם על גבי הדשא, הם טסים בדממה מוחלטת לעברו השני של המגרש, יוצרים במעופם אשר בגובה הדשא קשת גדולה ומאטים את גלגולם ממש בקצה השני. לעיתים הם היו פוגעים אחד בשני, ואז בקצהו של אותו גלגול שקט היה נשמע צליל של פגיעת עץ בעץ, מעין צליל "בוק" חרישי.

הייתי יושב שעות ומביט בכדורים המתגלגלים, מקשיב לצליל הפגיעה הרך ונותן לשקט שמסביב להעצים אותו עד שנדמה שלא היה דבר מלבדו.

בין גלגול לגלגול, בשעה שהשחקנים הסתדרו והתכוננו לזריקה הבאה, הייתי מביט באקליפטוסים שעטפו את המגרש השטוח. הייתי מקשיב לעלים שזזים ברוח, מתקשה להאמין לפעמים שהמקום הזה שבו אני יושב, באמת קיים.

כדורת דשא הוא משחק שרווח מאד בקרב האוכלוסיה הדרום אפריקאית בארץ, כך שהשיחות שהאוזניים שלי קלטו באותו מועדון היו מתובלות במבטא זר, תערובת של אנגלית והולנדית ולוו בדרך כלל בריח של בשמים כבדים, עובדה שלא קשורה למוצאם של השחקנים, אלא לגילם המבוגר דווקא.

הכל הרגיש לי מנותק לגמרי ממה שהתרחש מחוץ לגדר החיה של המועדון. זה היה עולם אחר, עולם של מראות, ריחות, צלילים ותחושות, שלא היו קשורים לעולם המושגים הילדי שממנו הגעתי אלא עולם זר, מוזר קצת, אבל לא מספיק זר בכדי שאשתעמם.

השקט שמסביב רק הגביר את מה ששאר החושים יכלו לקלוט ונתנו לכל פיסת מידע להיות חדה וברורה ולהשפיע עלי את השפעתה.לא ניסיתי להבין לעומק את חוקי המשחק וגם לא עניין אותי ממש להתנסות בו בעצמי, אלא רק רציתי למצוא את הרגעים השקטים האלו, של סופי השבוע המוזרים בשמש.

שנים רבות לפני שהתחלתי לאמן את יכולת הקשב שלי בצורה מודעת, לשים לב לדברים מתוך רצון לדעת אותם לעומק, היה הזמן הזה במועדון הכדורת של רמת גן זמן של קשב מזוקק. זמן שבו החושים קולטים את העדינים שבגירויים, ללא שום דבר דרמטי מדי, ודרך הקליטה הזו, משדרים מסרים מפוייסים אל המוח.

ריחות, קולות, מראות ותחושות עדינות, ששיחררו אותי לעולם שמחוץ לגדר החיה שקט ומפוייס, מוכן לעוד שבוע של גלגול חרישי בתוך המציאות שלי.