חיבור - חלק 1 - פנימה

פעם פעם, הייתי יוצא למסיבות.

הייתי מפנה לעצמי לילה ובוקר, נכנס לרכב עם החברים שלי ונוסע לאנשהו רחוק כדי למצוא משהו שהיה חסר לי. מה שהסתבר שהיה חסר לי ושבמסיבות האלו מצאתי, היה חיבור למשהו שהיה גדול ממני, לקצב שהיה שונה מהקצב שבו התנהלתי ברגיל.

הרגעים שאולי הכי אהבתי בסיטואציות האלו, היו הרגעים שבהם הרגשתי שהקצב הפנימי שלי מסתנכרן עם הקצב שאני שומע ומרגיש מבחוץ, מהרמקולים הענקיים. הרגע הזה, שמשהו מבחוץ הסתדר בדיוק עם משהו מבפנים, היה הרגע שבו הרגשתי קל, ללא משקל ממש והתחושה הזו, של משהו נכון שקורה, היא מה שגרם לי לחזור ולחוות אותה פעם אחר פעם. כמו מחט של תקליט שמחפשת את הגרוב שלה, עד שהיא מתיישבת בתוכו ומשם כבר הכל מתנגן בצורה חלקה.

(אם ב"מחט של תקליט" איבדת אותי, אז לא חשוב… אפשר לעבור הלאה).

הנקודה היא שהיום אני כבר לא נוסע רחוק.

היום אני נשאר במקום שלי ומחפש עדיין את הסנכרון הזה, של משהו פנימי ביחד עם משהו חיצוני שמביא אותי לאותה תחושה של חוסר משקל. הקצב הפנימי שלי, שנוצר על ידי הנשימה שלי, מהווה לי את הסמן הזה, את הגרוב והכיוון לגבי מה ואיך צריך לעשות, בכדי להתחבר, כדי שהמנגינה של החיים שלי תהיה ברורה וזורמת.

אני מביט על הנשימה שלי כשאני זז על המזרון.

אני מביט על הנשימה שלי כשאני לחוץ או לא בטוח בעצמי.

אני מביט על הנשימה כשטוב לי, כשאני מחבק את הילדים שלי או את אשתי, כשאני יושב ומסתכל על השקיעה בים ליד יפו.

אני מביט על הנשימה שלי לפני שאני הולך לישון.

אני מנסה לסנכרן את הפנים והחוץ שלי, כדי שהדברים יזוזו, יהיו ברורים.

הקצב שלי משתנה כל הזמן, כמו איזה לופ אינסופי שעולה ויורד, ממהר ומאט, משתטח ומעמיק. הקצב הזה הוא אני, הוא איך שהגוף שלי מגיב לעולם וההוראות שעלי למלא כדי ליצור את החיבור ביני לבינו.

לתת לעצמך להתמסר לקצב הנשימה הוא השלב הראשון בתרגול יוגה נכון, ולא חשוב אם התרגול הזה נעשה בסטודיו ליוגה או במשרד של חברה, בבית או באוטו. מבט אל הנשימה וממנו הבנה וחיבור אל אותו קצב עתיק ובלתי נגמר, הוא השער הראשי שמעבר דרכו היא תחילתו של השינוי האמיתי שיכול להתרחש בחיים שלך וממנו והלאה הדרך הופכת ברורה ומדויקת יותר.