אבי בן 70
הוא עומד ומברך אותנו בני משפחתו במסיבת יום ההולדת שארגנו עבורו. הוא מודה לאמי, הוא מודה לי ולאחי, הוא מודה לנשותינו ולילדינו, שהם נכדיו.
אבי עומד ומסכם את החיים שלו עד לרגע זה. מדי פעם הוא משתנק בהתרגשות ומוחה דמעה.
הוא שמח והוא עצוב.
גם אני, שמח ועצוב. שמח בשמחתו ועצוב כי הזמן חולף לו, כי הרגע הזה שבו אני מביט בו כבר שייך לעבר וכך כל הרגעים מרגע זה ואילך, כמו קצף על המים, הנה הם פה והנה הם כבר לא.
אבי מודה למשפחתו בהתרגשות ואני מביט בילדים שלי.
מה אני אתן להם בכדי שיוכלו ביום מן הימים לעמוד ולומר "קיבלנו משהו בעל ערך אמיתי מאבא".
מה יש בחיים האלו שיש לו ערך אמיתי?
בעיני, זו היכולת לאהוב ללא גבולות, לבטוח בעולם, להרבות טוב ולהמשיך לנוכח החשש. אם אוכל לתת דבר מה לילדי יהיו אלו הדברים האלו, שיהפכו אותם לבני אדם שטוב להם בחיים.
היכולת לאהוב היא היכולת לקבל את העובדה שישנם דברים חשובים כל כך עד ששווה לסבול עבורם, לאור העובדה שבהכרח הם לא יתקיימו עוד מתישהו. היכולת לתת לעצמך להיות חשוף ופגיע ללא חשש, לפתוח את הלב כדי למלא אותו.
היכולת לבטוח בעולם היא ההתנהלות מתוך ההכרה שהדברים מסתדרים באיזשהו סדר שמיטיב איתך, זאת כמובן היכולת לדייק את המבט ולהביט בעולם מתוך מקום שמקבל את הדברים הטובים והרעים. מתוך יכולת זו צומחות שתי האחרונות - להרבות טוב ולהמנע מפגיעה ככל האפשר ולא לפחד במידת האפשר.
להרבות טוב ככל האפשר היא היכולת לא לחשוב רק על עצמך, אלא לחוש שישנה חשיבות לתת ממך הלאה, כדי שגם לסביבתך יהיה טוב, גם לעולמך שהוא לא אתה.
לא לפחד או להמשיך לנוכח החשש, היא היכולת להביט באתגרי החיים ישירות, להמשיך גם שקשה ולהבין שכל מאמץ מקדם אותך מהנקודה שבה הנך לנקודה גבוהה יותר, אולי טובה יותר - שחוזק פנימי הוא המפתח לחוזק חיצוני ולא ההפך. אלו דברים שאף אני מנסה ללמד את עצמי בכל יום, ולתרגל אותם כחלק מהתרגול הגדול של החיים שלי.
הייתי רוצה ללמד את ילדי להתנהל בעולם שליבם פתוח לקבל את החיים כמות שהם, על הרוך והקושי בהם. הייתי רוצה ללמד אותם להכיר בעובדה שאכזבות הן חלק מפאזל שלם ושחשוב לקבל את העובדה שאין רק צד אחד לדברים.
אם יום אחד, ילדי יעמדו וישאלו את עצמם: "מה קיבלתי מאבא שלי?", הייתי רוצה שהתשובה שלהם תהיה: "קיבלתי ממנו את היכולת לא לפחד לחיות וקיבלתי ממנו לב רחב וטוב ומבט חומל".
אז אדע שעשיתי את שלי בחיים האלו.
Comments