חיפוש
  • orikeren

להיות בשקט

עודכן ב: 15 נוב 2020

חלק מתקופת השירות הצבאי שלי, עבר עלי בדרום, בבסיס רחוק בין באר שבע לקציעות. הייתי מסופח לשם לתקופה של כמה חודשים והנסיעה בחזרה מאותו בסיס הייתה באוטובוס שהיה עוצר על הכביש, באמצע המדבר, ואוסף אותי בחזרה אל המרכז, אל הבית.

האוטובוס היה מגיע פעם בהרבה זמן, ולפעמים הייתי מתזמן את היציאה מהבסיס כך, שישארו לי דקות ארוכות לעמוד ולחכות לו.

אהבתי לעמוד בתחנה הזו, על כביש 211 ולהביט אל הכלום המדברי – בעיקר אהבתי להקשיב לכלום הזה.

אותן דקות בהן הרוח הייתה קלה ואף מכונית לא נראתה באופק, היו דקות של שקט מוחלט, כל כך מוחלט עד שנדמה היה שהוא יוצר צליל, צליל של כלום – כמו להקשיב לצליל בתדר כל כך גבוה עד שהוא הופך למשהו שזורם בכל הגוף ומנתק אותך מהמציאות לכמה רגעים, משהו שנותן לך פשוט להיות שם לרגע, בלי להיות תלוי או מושפע מכלום.

אהבתי מאד את הרגעים האלו ואני עדיין מחפש אותם בכל מקום שאני יכול.

הפעמים שאני מוצא עצמי חווה את התחושה הזו היא בסיומם של שיעורים קבוצתיים.

אני נוהג לסיים שיעורים בהרפייה עם מוזיקה שאני אוהב: לעיתים אלו צלילי בנסורי, לעיתים גיטרה, לפעמים זהו קול אנושי עדין ולפעמים זו מנטרה או צליל רפטטיבי שחוזר על עצמו כמו גל, עד שהוא הופך למסך המפריד בין השומע לבין המציאות שמתקיימת מבעד לצליל הזה.

אני מתזמן את הצלילים כך, שבאופן קבוע הם יסתיימו כדקה או שתיים לפני סוף השיעור, כך שישאר מספיק זמן בלעדיהם.

אני מחליש בהדרגה ונותן לאזניים להתמקד בצליל חלש יותר ויותר בכל פעם, מחליש וממתין ושוב מחליש וממתין, עד שהצלילים דועכים ואז נעלמים ובמקומם מופיע שקט, שבאופן די מיידי מהווה מעין מילוי לריק שנוצר באוזניים.

אני נותן דקה לשקט הזה פשוט להיות ולא מפריע לו.

לאחר אינספור אימונים קטנים במהלך שיעור בתוך כל תנוחה, דרך כל מעבר, בתוך כל רצף - כאשר המבט מופנה אל אותו השקט, בוחן ומחפש אותו בתוך המאמץ הגופני טוב להפנות אליו את המבט הזה גם בסיום, ברגע שבו הגוף כבר אינו מתאמץ ורק נותן להכל להספג בו.

בסיומם של שיעורים – כאשר הגוף קצת עייף אולי, שהנשימה כבר רכה, עדינה וארוכה, שתשומת הלב אומנה עד כדי כך שניתן לחזור באמצעותה לכל מקום ובכל רגע – הפראנה זורמת באיברים ובלב ונותנת עוד מימד של איכות לשקט הזה.

כאשר הכל מופנה פנימה ומאפשר באופן רצוני לכל גירוי חושי להפסק, אז השקט שנוצר בראש ובאזניים יכול להדהד את הפראנה בפנים וממש מאפשר הצצה קטנה אליה, זורמת בגוף כמו אלפי נחלים.

אותו צליל בתדר גבוה, המרמז על הפוטנציאל שקיים בכל רגע – צליל שמחריש את האוזניים מרב שקט ונותן לנו את הכיוון להביט אל המקום שקיים מעבר ובתוך כל סיטואציה, אותו מקום של חידלון, של עצירה .

להיות בשקט, זה פשוט להיות שם, להיות בתוך רגע אחד - בלי לחפש משהו להיות לעומתו או נגדו, בלי להתנגד רק להביט במשהו שקיים למעשה תמיד ושרק ממתין שניתן לו להופיע, שנקשיב לו.

Nevada desert highway
A desert highway

16 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול