לחזור ולהשאר

יש לי זוג חברים שיש להם מנהג מיוחד.

בכל פעם שהם מחליטים לנסוע למלון או לחופשה בארץ, הם דואגים לבקר באותו מקום קודם לכן.לראות את החדרים בעיניים,להרגיש את הסביבה, לטייל באיזור, כל זה לפני תאריך החופשה האמיתי. המנהג הזה נותן להם איזשהו בטחון שהמלון הוא כפי שהם רוצים שהוא יהיה, שיש מסעדות טובות באיזור, שיש מה לעשות. שום סיפור או ביקורת שהם קוראים לא מספיקה אף פעם והם צריכים לעשות את הטיול המקדים הזה בעצמם, כדי לבסס היכרות עם יעד החופשה שלהם.

בכל פעם שאני שומע על מעין טיול מקדים שכזה אני חושב תמיד על אותם שני דברים. הראשון, שזה קצת מוזר והשני, שאולי זה לא כזה מוזר ומזכיר לי עקרון תרגולי מהדרך היוגית. העקרון הזה, שמוכר ומקובל מאד בתרגול הויניאסה קרמה, נקרא חזרתיות ושהיה.

ניתן להתייחס לכל תנוחה בתרגול כמסע בפני עצמו.

התנוחה הסופית היא היעד, הרצף ושילוב הנשימה הן הכלים המאפשרים להגיע אליה ומצב הגוף טרם התנוחה הוא נקודת המוצא. עקרון החזרה והשהיה מכוון אותך להכנס ולצאת מהתנוחה מספר פעמים, תוך התאמת הנשימה לכניסה וליציאה ממנה ורק לאחר פעמים,כאשר הכיוון ברור, ההבנה האם נכון היום להכנס באופן מלא לתנוחה ברורה וההרגשה הרגעית בתוך התנוחה גם היא ברורה - רק אז ניתן להגיע אל המנח הסופי כפי שהוא מרגיש נכון ולשהות בו למשך כמה נשימות.

ההכרות עם התנוחה דרך חזרתיות בכניסה אליה מייצרת שני יתרונות חשובים: האחד, התרגלות של הגוף והשניה, התרגלות של המיינד, של המחשבה.

כאשר אני נכנס ויוצא כמה פעמים ממנח גופני מסויים, אני מלמד את עצמי את הדרך הנכונה עבורי להגיע אליו ומבין ביני לבין עצמי מהי הדרך הנכונה עבורי להיות בו היום - האם טווח התנועה שלי רחב או צר, האם התנוחה מייצרת בי כיווץ או התרחבות, האם הנשימה נוחה בדרך אל ובתוך הנקודה הסופית.

שהגוף מכיר את המקום אליו הוא מתקדם, הוא יכול להתקדם בצורה נוחה, בטוחה ומתאימה יותר.

ואמנם, לא מדובר בנסיעה ארוכה וביום שלם של טיול - אבל השקט הפנימי הנוצר מתוך ההיכרות המקדימה הופך גם את הדרך וגם את הנקודה הסופית, למקומות שטוב להגיע אליהם ובעיקר להשאר בהם בצורה נעימה, עמוקה ובעיקר כזו שמתאימה למצב שלך כרגע.