חיפוש
  • orikeren

עצירה

עודכן ב: ינו 23

"אני לא מספיק לתרגל", כך אמרתי למורתי אחרי אחד משיעורי הערב השבועיים.

כמה חודשים לאחר הולדת בתי, עייף ומותש מלילות לבנים וחסרי שינה, מצאתי שקשה לי להגיע לתרגל בתדירות שאליה הייתי רגיל.

הרגשתי לא טוב, הרגשתי אשמה על שאני לא מצליח לשמור על שגרת החיים שהכרתי, בלי להבין שבפועל היא השתנתה ללא הכר.

מורתי חייכה אלי ואמרה: "אל תרגיש רע, פשוט תקדיש את עצמך למשפחה עכשיו, היוגה תמיד תהיה שם בשבילך בסוף".


אם יש משהו אחד, שאני יודע בוודאות שקידם אותי בדרך היוגה, הוא הזמן שבו לא תרגלתי בכלל.


באופן טבעי, כאשר אדם הולך בדרך חדשה ומרגשת הוא לא חושב על לעצור אלא להפך, רוצה להמשיך להתקדם בכדי להשיג עוד וכמה שיותר – שנתיב הידע נפרש לרגלייך, הרצון המיידי הוא לצעוד בו ולגלות עוד ועוד.

ועם כל גילוי וכל תובנה, הרצון רק מתחזק, עד שהדרך הופכת להיות המטרה המשנית ונוצר איזשהו צורך להשיג – עוד תנוחה מאתגרת, לתרגל עוד פעם בשבוע, ללכת רחוק יותר בכדי להרגיש שיש איזושהי תכלית. כי המשוב על כל גילוי שכזה מורגש בגוף, שהולך ומתחזק ומתגמש ופתאום התרגול נהיה פחות קשה וצריך להשיג את האתגר הבא.

התרגול הופך להרגל.

בשלב די מוקדם האימון נותן תחושה כה טובה ומתגמלת, עד שהיא בתורה הופכת לתמריץ להמשיך לתרגל, למתוח את גבולות הגוף והיכולת ועלולה בקלות להביא לרגע, בו ההתקדמות הופכת למטרה והגוף הפיזי לא מצליח לעמוד בדרישות האגו.

האגו - אותו כינה פטנג'לי בשם "Asmita" ("אני העושה"). אותו גורם מכאוב וסבל שללא ההתגברות עליו, אין התקדמות אמיתית בתהליך, הגורם לנו להזדהות עם מישהו שיצרנו, עם דמות אותה אנו מזהים כ"אני" והמורכבת מצורה חיצונית, ממעמד חברתי, יכולת גופנית, מקצוע, מאפיינים אישיותיים ומעוד המון דברים שהם לא באמת אני. מתפיסה עצמית שאומרת "אני כזה ואני מוגדר על ידי כל אלו, שמחזקים בי את האמונה שאני כזה".

האגו, שמאותת לנו להמשיך כדי להצליח להגיע קצת יותר רחוק – למרות שהגוף כואב, למרות שאולי לפעמים לא מתאים.

האגו, שגורם לנו להפצע וגורם לנו לסבול, כי אנו בוחרים במודע להתעלם מסימנים ברורים, במקום לעצור ולבחון.

האגו, שאומר "אל תעצור" כי עצירה משמעה "אי התקדמות".

האגו, שדוחף אותנו להגיע לתנוחות להן הגוף לא מוכן, שדוחף אותנו לתרגל גם שברור שצריך לנוח.

האגו, שמסתיר מאיתנו את הקשר בין היוגה לחיים ואת המטרה החשובה שבעבורה נכון לתרגל יוגה, שהיא לחיות בצורה שנכונה לנו ומקדמת אותנו קדימה ופנימה, אל המקום בו נוצרת השלמה עם האתגרים שהחיים מזמנים, אל המקום בו שוויון הנפש מתקיים לנוכח הקשיים האובייקטיבים והסובייקטיבים.


לעיתים העצירה לא מגיעה מתוך הבנה והשלמה אלא מתוך כורח, אולם כך או כך כאשר היא מתרחשת, היא שופכת אור גדול על התרגול ועל החיים בכלל.


העצירה מאפשרת לנו לבחון את מצבנו ולבדוק, האם הדרך בה אנו מתנהלים עם עצמנו ועם העולם מיטיבה עמנו והאם היא תומכת במהלך החיים התקין. העצירה מעודדת אותנו ל-Svadhyaya , לחקירה עצמית, כזו שנותנת לנו תובנות וכיוונונים עדינים אל עבר המקום הנכון לנו. חקירה שאומרת לנו האם נכון להמשיך או שנכון להפסיק.


"היוגה מתרחשת בעצירה", נהגה מורתי לומר ואני לא הבנתי מה כוונתה.


אבל ברגע שאפשרתי לעצמי לעצור, ברגע שהקדשתי זמן לבחינה של מצב הגוף והתודעה, ברגע שוויתרתי על מאבק והתמסרתי, ללא נסיון להשיג שום דבר אלא רק בכדי לתת לעצמי את היכולת להביט לרגע, כצופה מן הצד על האדם הזה שמתרגל, שנושם, שזז, שרוצה – פתאום הבנתי קצת יותר טוב מי הוא ומה הוא עושה.

אותה העצירה יכלה להיות הפסקה יזומה בשגרת התרגול בכדי להקדיש זמן לבחון את התרגול עצמו מחדש, עצירה של ההשתוקקות להשיג עוד משהו בכדי לבדוק האם יש תועלת בכלל בלהשיג, הפסקה יזומה או ספונטנית בין שאיפה לנשיפה ובין נשיפה לשאיפה בכדי לתת לפראנה הנוצרת או הנעלמת לפעול את פעולתה על הגוף והתודעה, עצירה מנטלית של שטף המחשבות ומיקוד התודעה רק בהתבוננות פסיבית, עצירה במרכז בין תנוחה לתנוחה ובין ימין לשמאל.

עצירה לצורך חיבור.

החיבורים בין שני הקצוות נעשים תמיד בהפסקה המתרחשת בין אחד לשני, האפקט של כל אחד מהם מורגש רק כאשר אף אחד מהם לא מתרחש.

הדרך היחידה להתקדם, כך הבנתי לבסוף, היא פשוט לעצור מדי פעם.


Varanasi Gangas scenery

11 צפיות0 תגובות