חיפוש
  • orikeren

רעש - שקט - רעש

גדלתי בפתח תקווה ושאתה גדל בעיר כמו פתח תקווה אז החיים שלך מלאים ברעשים של עיר.

אם אתה גדל במרכז העיר, אז הילדות שלך מלאה ברעשים של אוטובוסים וצפצופים ואם אתה לא גדל במרכז העיר אז הילדות שלך מלאה ברעשים של רחובים קטנים.

רעש של מכסחות דשא מסוגים שונים הוא חלק מהילדות שלי, רעש של גננים שעובדים בגינות בניינים. כשהייתי נשאר בבית ולא הולך לבית הספר, הרעש של המכסחות היה משהו שמזמזם ברקע והופך לחלק מהרעשים הרגילים המונוטוניים האלו, שנטמעים ומתערבבים בראש עד שהם כבר לא רעש, אלא חלק מהשקט.

למי שלא רגיל לרעש הזה, רעש מנוע מכסחות יכול להוציא מהכלים אבל למי שכן, זה רעש של ילדות, של בוקר.

כשצעדתי היום בבוקר לעבר חלקת הדשא בפארק שם השיעור השבועי מתקיים, כבר מרחוק שמעתי את רעש המנועים של מכסחות היד.

עובדי התחזוקה והגינון של הפארק דאגו ליישר את השיחים כדי שהנוף יהיה כמה שפחות טבעי וכמה שיותר סימטרי ומעוצב, לפי טעמה של מחלקת הגננות בעירייה. שיחים סוררים נגזמו, וענפים ארוכים מדי קוצרו והצל הלך והתמעט.

לאורך כל השיעור,המנועים האלו זימזמו ברקע, מתקרבים ומתרחקים, לא מרפים מזמזומם העיקש והחד גוני וכמו כל רעש חד גוני,לבסוף הוא חדל מלהשמע ורק בסוף כאשר התנועה פסקה והתלמידה שאיתי הרפתה לתוך סיום השיעור, רעש מנועי המכסחה חזר וחדר שוב לאוזניים ולתודעה.

קלטתי שזה מה שקורה רק כשהייתי עמוק בתוך בהייה בחומת קני סוף גבוהים ודקים. תרגולים שמתמקדים בכפיפות לאחור מדי פעם עושים לי את זה.

אל מול העיניים שלי זזה ברכות חומת הקנים הגבוהים ובתוך האוזניים שלי מנוע מנסר ללא הפסקה, כמו כופה עלי לקבוע כי נוצר דיסוננס בין רכות התנועה שמחוללת הרוח בקנים ועוצמתו הגסה של המנוע.

בהיתי בקני הסוף.

בדמיוני חזרתי לאותם ימים בפתח תקווה, לבליל הרעשים העירוני המוכר שנתן לי להרגיש את תחושת הבית.

חשבתי על העובדה שהשקט שאני מרגיש כעת חייב היה לקרות בגלל אותה מכסחה.

שבימים אחרים ובנסיבות אחרות, רעש שכזה היה תופס את תשומת הלב ומשגע אותי.

חשבתי שרעש הזמזום העיקש לא יוצר לי בראש דיסוננס באמת אלא להפך, יוצר חוויה שלמה של שקט. לא שקט שהוא העדרם של צלילים אלא שקט שהוא העדרן של תנודות, שהוא העדרן של מחשבות מפריעות.

שלווה.


הרגשתי בבית פתאום. בבית בתוך עצמי.



3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול