שלא יגמר לעולם

אבהיניוושה. פחד מהמוות.

הטקסט היוגי הקדום והחשוב, היוגהסוטרה של פטנג'לי, מתאר חמישה מכשולים שעומדים בדרכו של כל מי שדרך היוגה היא דרכו.

המכשול הקשה ביותר, הגבוה ביותר, הוא אבהיניוושה, פחד מהמוות.

אדם מפחד למות, זה טבוע בנו. אנו מפחדים שהדבר הזה שהוא אנחנו יפסיק להתקיים ובמקומו משהו לא נודע יתחיל. אנו חוששים מהלא נודע, כי דברים שלא ניתן לדעת גם לא ניתן לאמוד ולא ניתן לשלוט בהם. חוסר שליטה הוא דבר מפחיד מאד.

אבהיניוושה יכול להיות מתורגם גם כפחד מסיומם של דברים, פחד משינוי. פחד מהלא מוכר שעומד בניגוד למוכר ולידוע.

דרך שמוצעת להתמודד עם אותו מכשול היא שחרור אחיזה או התמסרות לעובדה שאין שום דבר קבוע ונצחי בחיינו, ושהכל ללא יוצא מהכלל, נתון לשינוי, נדון לסיום.

אנחנו חוששים מסופים, כי אחריהם אנחנו כבר נמצאים בתחום הלא נודע, אין לנו שום כוח שם וכל מה שבנינו במהלך החיים שלנו, אין לו שום השפעה על אותו תחום לא נודע.

סופים הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. עם כל שינוי של דבר מה אנו פוגשים בסוף. לרוב הדברים בחיים אנחנו לא מתייחסים כאל היו ונגמרו, אלא כאל השתנו. לדבר במונחים של סוף זה דרמטי מדי, מפחיד מדי.

אבל החיים מעמתים אותנו גם עם הסופים האלו, עם הסיום של המוכר והידוע והאהוב. החיים בנויים כך, על התחלות וסופים.

מעברים, שינויים, פרידות, מוות. סופים מקיפים אותנו מכל עבר ואנחנו חוששים להביט בהם ולהכיר בהם.

כפי שכתבה לאה גולדברג, בספרה הנהדר "שארית החיים":

"בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית

שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.

בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן

נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.

בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,

בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת

נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ

תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד".

אך לא המוות נמצא איתנו תמיד, אלא פשוט המועקה שנובעת מהידיעה הזו, ששום דבר אינו נצחי - לא הדברים הרעים ולא הדברים הטובים.

הכל נדון להשתנות.

וכדי לשחרר את אותה מועקה תמידית, לא מורגשת לעיתים, המלווה אותנו - היוגה מלמדת אותנו להרפות, להכיר בעובדת אנושיותנו השברירית, להתמסר ולהבין שאין לנו שליטה על הכל, שאנו חלשים בסופו של דבר מול הכוחות הגדולים באמת של היקום.

ההתמסרות הזו מביאה השלמה אמיתית עמוקה ויכולת לחיות את מה שמתרחש כעת בצורה טובה ואמיצה יותר.