אחת וחצי בלילה.
ארבע וחצי שעות מוקדם יותר נשמעה האזעקה הראשונה, בדיוק בשניה שהשיעור הסתיים. אולי בגלל שבמשך שעה ורבע התרכזתי בלנשום ולזוז ולהסביר, הייתי רגוע באופן מוזר. האזעקה הפתיעה אותי אבל לא טלטלה אותי. התקשרתי הבייתה, וידאתי שכולם בסדר ונסעתי.
האזעקה של אחת וחצי בלילה כבר תפסה אותי ישן ולא מוכן.
כמו מתוך אוטומט זינקתי על הרגליים, כי השינה שלי קלה, וידאתי שאשתי גם היא לידי, אחזתי את הבת הקטנה ורצנו לממ"ד.
עשר דקות לאחר מכן, הילדים כבר ישנו וגם אני ואשתי חזרנו למיטה.
עצמתי עיניים והקשבתי לגוף - הנשימה שלי הייתה איטית אבל הלב שלי דפק חזק, הייתי דרוך.
הרגשתי ערני ומוטרד.
ניסיתי להבין מה מקור התחושה הזו, והבנתי שקול האזעקה עצמו מעורר בי תחושת חוסר אונים נוראית, הקול שאומר לך בעוצמה "אתה עכשיו בסכנה, אשתך עכשיו בסכנה, הילדים שלך עכשיו בסכנה"
ושאין לך מה לעשות עם זה. הקול הזה, שמעמת אותך בצורה הכי מוחשית עם השבריריות של החיים כמו שאתה מכיר אותם.
אנשים שעמדו על סף מוות, כך קראתי, לעיתים מסגלים לעצמם תפיסת עולם שעיקרה "תחיה כאילו כל יום הוא האחרון בחייך" וכמי שמעולם לא עמד בנקודה כזו, המראה הבלתי מתפשרת שמעמיד קול האזעקה בפני, מזכירה לי שבפועל, גם בלי מלחמות וטילים, כל יום אכן יכול להיות האחרון - שלי או של מי שיקרים לי ביותר.
זו תחושה נוראית להרגיש, כי במהלך היום כל מנגנוני ההגנה שמציבים מסך שמונע ממך להשתגע לנוכח ההכרה הזו כבר עובדים במלוא הכוח אך בלילה, כשאתה מתעורר בבהלה, אתה עדיין פגיע וחשוף והתחושה הזו ממלאת אותך וגורמת ללב שלך לדפוק הרבה יותר מהר ממה שאתה רגיל.
החלטתי שאני צריך לישון.
נתתי לתחושה להיות מוחשית מאד בגוף, נתתי לדופק להיות מהיר. נתתי לעצמי להרגיש את מה שקורה עכשיו, את כל מה שמוחשי.
הרגשתי שהנשימה גם היא קצת יותר מהירה כעת מהרגיל והתחלתי באופן מודע לגמרי לנשוף נשיפות ארוכות. כאשר אלו הרגישו בנוח, התחלתי מעט לעצור בסופן, נתתי לעצמי להיות ריק.
ריק מאוויר, ריק מתחושה, ריק מפחד.
("כשאוויר נכנס לגוף שלך, הלב מאיץ. כשאוויר יוצא, הוא מאט. זו עובדה פיזיולוגית פשוטה. תתבסס בנשיפות, והלב שלך ירגע, כך עובד המנגנון הזו. הנשימה היא כלי הרכב שמסיע את האנרגיה המחייה הזו ברחבי הגוף. האנרגיה המרגיעה רוכבת על גבי הנשיפה".)
התרכזתי במילים האלו, נשמתי ולאחר כמה דקות נרדמתי אל תוך השיכחה של המשך שנת הלילה וממנה אל עוד יום של מציאות.
מציאות של הגנות ומסכים ושריונות אבל גם כזו שיש בה בטחון כלשהו, בכך שיש דרך לי דרך יעילה להתמודד מולה.
