אני מביט בתרגול שלי ומנסה ליישם אותו בחיים שלי, מנסה להבין מה אני רוצה להשיג ואיפה אני רוצה להיות בעזרתו. מה עלי ללמד את התלמידים והתלמידות שלי על היוגה שהוא מעבר לתנוחות ולנשימות.
מה עלי ללמד את הילדים שלי על החיים.
בסטיאן בלתזר בוקס, הגיבור רב המעללים ב"סיפור שאינו נגמר", מנסה למצוא את דרכו האמיתית והסימבולית הבייתה .
מהרגע שנכנס אל עולם הפנטסיה, הוא מקבל כוחות כבירים ומשתנה, משאלות ליבו הכמוסות ביותר מתגשמות בזו אחר זו אבל שום דבר לא מרגיש כאילו הוא מתקדם באמת לאנשהו. משהו חסר בו, משהו שמחובר לאמת העמוקה והיסודית של הקיום שלו, משהו שקשור לרצון האמיתי שלו, משהו שינחה אותו חזרה אל העולם שלו. הבייתה.
בשלב מסויים חושב בסטיאן שהדבר שחסר לו הוא תבונה.
"הוא חווה דברים רבים כל כך, פחדים ושמחות, עצב ונצחונות, המשאלות שלו התגשמו במהירות בזו אחר זו והוא לא עצר אפילו לרגע. דבר מכל מה שחווה לא הרגיע אותו ולא גרם לו סיפוק. אבל לנהוג בתבונה, פירושו להתעלות מעל לשמחה ולעצב,לפחד ולרחמים, לשאפתנות ולעלבון. לנהוג בתבונה, פירושו להתעלות מעל הכל, לא לשנוא אף אחד ולא לאהוב אף אחד, וגם להיות אדיש לגמרי כלפי דחייה או חיבה של אחרים. מי שבאמת נוהג בתבונה, אינו מייחס חשיבות לשום דבר. אי אפשר לפגוע בו ושום דבר לא יכול להזיק לו. כן, אין שום ספק, זה בדיוק מה שהוא היה רוצה עכשיו".
הפסקה הזו הזכירה לי את ההדרכה שנותן קרישנה לארג'ונה בפרק 2 של הבהגוודגיטה, לגבי מיהו יוגי ומה מגדיר אותו:
"אך המתיר עצמו מהתקשרות ומדחיית מושאי החושים, אשר עצמיותו מרוסנת… הוא המשיג את החסד" (פרק 2, פסוק 64).
"פעל את פעולותיך בהיותך יציב ביוגה, הסוג מהתקשרות, והשאר שווה נפש בהצלחה ובכשלון. שוויון הנפש הזה הוא יוגה" (פרק 2, פסוק 48).
"כאשר תבונתך תחצה את יער האשליה העבות, תהיה שווה נפש לכל אשר נשמע וישמע… (פרק 2, פסוק 52).
אהה! חשבתי לעצמי, כעת הכל ברור. בסטיאן גילה את שארג'ונה גילה.
שוויון נפש, התרחקות מהתקשרות, השתחררות מהשניות של טוב ורע, נעים ולא נעים. אלו יובילו אותו בדרכו הנכונה.
אבל בסטיאן לא השיג את שרצה ולמרות שהפך לחכם הגדול ביותר, משהו בו היה לא שלם.
מה שהפך אותו לשלם לבסוף, היה הרגע שבו השיל לחלוטין את זהותו, את כל מה שקשר אותו לעצמו, את זכרונותיו ומאפייניו והביט מבט ישיר לעבר הדבר היחיד שנותר בו. הדבר היחיד שרצה באמת.
"שמחה מלאה את כל כולו, שמחה על כך שהוא חי ושמחה על מי שהוא. כי עכשיו שוב ידע מי הוא ולאן הוא שייך. הוא נולד מחדש והיפה בכל זה היה שהוא רצה להיות בדיוק מי שהוא. אילו היה יכול לבחור לעצמו אחת מבין כל האפשרויות, הוא לא היה בוחר בשום אפשרות אחרת. כי עכשיו ידע: יש בעולם אלף אלפי צורות של שמחה, אבל ביסודו של דבר, כולן צורה אחת ויחידה - השמחה הנובעת מהיכולת לאהוב".
וכאן, אולי אפשר להקביל את הסיפור לעולמי שלי ובייחוד לדרך החשיבה היוגית שלי - הדרך, כך אני מרגיש, אינה צריכה להוביל אותי לשוויון נפש מוחלט, לשחרור.
לא לשם אני מכוון.
לא להתנתקות מכל מה שהופך אותי לבן אנוש, אלא לחזק בי את היכולת לשמור על לב פועם ופתוח, כזה שיכול לאהוב ולהקשר באהבה הזו, גם אם הוא נפגע לפעמים. האהבה היא המנוע שדוחף אותי קדימה, אהבה לקרובים אלי, אהבה לעולם, אהבה לעצמי. וגם אם היא מרחיקה אותי ממקום של מודעות צלולה לגמרי, וגם אם היא קושרת אותי לכאן וגם אם היא בהכרח מלווה בכאב באיזשהו שלב, היא עדיפה בעיני.
ואולי זה לא מאד יוגי להודות בכך, אבל יש התקשרויות השוות עבורי את הכאב הכרוך בהן, לגמרי.
אולי זה מה שהיוגה לימדה אותי בכל הזמן הזה, ואולי זה מה שעלי להעביר הלאה.
