הגעתי מוקדם אל חלקת הדשא המוצלת בפארק העירוני, פרשתי מזרון והנחתי כרית וישבתי.
היו לי כמה דקות והחלטתי לנצל אותן למתיחות ולישיבה שקטה. לאחר כמה דקות של ישיבה שמעתי רשרוש ופתחתי את העיניים רק בכדי לגלות כלב האסקי עומד מטר ממני ומביט בי, ממתין. הושטתי ידיים וליטפתי אותו כמה שניות. הבעלים שלו התנצל על ההפרעה אבל אני אמרתי לו שהוא לא הפריע, להפך. הוא רצה קצת יחס מהזר שיושב מולו וקיבל.
במהלך השיעור בעוד אני כפוף מטה, ידי שמוטות ורגלי ישרות, הרגשתי את תחילתה של מתיחה לא נעימה ברגל שמאל. כופפתי את הברכיים, והתחושה הלא נעימה חלפה. החלטתי שהיום, בכל פעם שאתכופף קדימה זה יהיה עם ברכיים כפופות, כי ככה הגוף שלי צריך. מאותו הרגע, הכל זרם בצורה חלקה, בלי כאבים, בלי אי נעימויות. גם הגוף דרש יחס, וגם הוא קיבל.
בסוף השיעור בעודי צועד אל המכונית, עברתי בשירותים הציבוריים שבפארק. מעצם טיבו ומיקומו, לא היה המקום הזה, המקום הנקי או הנעים ביותר בו ביקרתי בחיי, רחוק מאד משם. הבטתי אל פנים האסלה המלוכלכת והחלטתי לוותר אבל העיניים שלי קלטו חרק קטנטן המנסה לברוח ללא הצלחה כי רגלו דבוקה לדופן החרסינה. ניסיתי לדמיין את עצמי, דבוק לדופן אסלה שיצור הגדול ממני במאות מונים מביט עלי. החרק הזה, גודלו כחצי סנטימטר, הגיע לפי כל פרמטר כפסע מסוף דרכו בעולם הזה. בכל רגע מישהו, שהוא לא אני, יוריד את המים ויסיים את חייו באחת. לא יכלתי לסבול את המחשבה הזו, את חוסר האונים הזה. באמצעות נייר מגולגל, בזהירות שלא לגעת בשום דבר מצד אחד, ולא למעוך את החרק הקטן מהצד השני, הרמתי אותו ושיחררתי אותו בחוץ.
שום דבר בחיים שלי לא היה משתנה אם לא הייתי מבחין בו, אין לחרק הקטן הזה, מחצית הסנטימטר אורכו, שום נגיעה או השפעה לחיים שלי, לא שיניתי את העולם על ידי שיחרורו לחופשי, ובכל זאת משהו בפנים הרגיש לי שלם ונכון - לא על מנת להשיג תודה, הערכה או בכדי לקבל פרס.
משהו ברצף האירועים הזה, לא הרגיש לי הוגן, לסיים את חייך כך בתוך אסלה בשירותים ציבוריים. התמלאתי בחמלה כלפי החרק הקטנטן והלא משמעותי מבחינתי הזה, עד שהרגשתי שאני חייב לעזור לו לקבל עוד צ'אנס. הרגשתי שהדבר הנכון לעשות הוא לתת לו עוד הזדמנות. כאשר הנייר ועליו אותו חרק נגע בקצה העציץ הגדול שעמד בפינת המבנה, החרק ברח ונעלם.
לקחתי נשימה.
הרגשתי טוב ונכון. הרגשתי מחובר למשהו שלא נמדד בגודל או בהערכה. הרגשתי שמחה פנימית שמילאה אותי.
אולי בכל זאת משהו הפך אחר במרקם החיים שלי בגלל אותו חרק, אולי גם לדברים קטנים יש השפעה גדולה. היוגה מלמדת אותך להתעכב על דברים, גדולים כקטנים ולבחון אותם. להתייחס לסימנים העולים בגוף, לשינויים, למחשבות. התרגול מאמן אותך בלא להתעלם, בלא לקבל דברים כמובנים מאליהם, בלא להניח שמשהו קטן הוא לא חשוב.
התרגול הוא תרגול של הלב ולא רק של הגוף. תרגול המאמן את הלב להגיב לדברים, הופך אותו ואותך לרגיש יותר, למודע יותר ודרך הרגישות הזו - הבנה וחמלה גדולות צומחות בך. וכמו מעגלי מים בבריכה, הולכות וגדלות ומתפשטות ממך החוצה לעולם שלך ולחיים שלך בשלמותם.
