ככל שעובר הזמן, ככל שהמחשבה שמעורר התרגול מתחדדת ומתעצמת, אני מביט על החיים שמחוץ למזרן ומעבר לשעות התרגול ומנסה לתת להן את אותן איכויות שהתרגול מבקש לתת.
בסופו של עניין, את רוב שעות היום איני מבלה על מזרן היוגה אלא חי חיים רגילים, חיים המעמידים בפני רגעים שמחים ועצובים, רגעי לחץ ומתח ורגעים של שקט ובהירות – את אותם הרגעים אני משתדל לראות דרך העדשות היוגיות שמצטללות עם החקירה האישית, המתרחשת דרך התרגול הפיזי.
בעבר, שמתי לב שבמספר הזדמנויות, בהן לא היה לי הזמן או הכוח לפרוש מזרן ולתרגל עליו – אם היו אלו אסאנות או נשימה או פשוט ישיבה שקטה – התחושה המרכזית שליוותה אותי היתה תחושת אשמה ופספוס. אשמה על כך שאני לא מתאמץ מספיק בכדי לייצר זמן (למרות שהלילות לא היו לילות של שינה רציפה), אשמה על כך שהתרגול לא מספיק אינטנסיבי (למרות שלא היה לי כוח או חשק), פספוס על ימים בלי יוגה.
ובאמת היו אלו ימים בלי יוגה. כי יוגה לא נזקקת לאסאנות, או לנשימה מאולצת, או לאשמה.
יוגה היא השלמה וקבלה, שהן הפוכות מאשמה.
קבלה של החיים כמו שהם, מאמץ ליצור שינוי במקומות בהם הוא נדרש ויכול לקרות, השלמה עם אותם הרגעים בהם לא ניתן לשנות דבר וחקירה בלתי פוסקת כדי לזהות איזה רגע שייך לאיזה צד.
האם אני חי כדי לתרגל יוגה? על מזרן? בקבוצה? עם הגוף? האם שאני לא מתרגל בצורה כזו, משהו מרגיש לא נכון? או האם אני מתרגל על מזרן בכדי לחיות מחוצה לו – האם אני רוכש כלים לחיים רגילים או שאני חי חיים רגילים, כדי לשלב בתוכם תרגול "יוגי"?
האם נכון לוותר לפעמים?
קשה מאוד לראות את היוגה כאיכות הקיימת בעולם, ברגע שהתרגול נתפס כקוטב שונה ומנוגד לחיים היומיומיים – כשנדמה שצריך לפנות זמן במיוחד בכדי לתרגל, להיות תחת הלך מחשבה מסויים, להשיג שלווה ושקט בכדי לצאת אחר כך החוצה ולהתמודד עם מה שהחיים האמיתיים מזמנים לנו. תנועה ורעש, משפחה ועבודה, החלטות שונות ומשונות.
אבל ככל שהזמן עובר וככל שהתרגול נעשה בתשומת לב ובקשב, מחלחלת ההבנה שהיוגה יכולה להמצא בכל מקום, על המזרן ומחוצה לו, בסטודיו ובבית ובכביש. עם המשפחה וגם לבד. תרגול קשוב מקרב בין הקצוות הללו, בין המזרן ובין העולם, עד שהם מתערבבים זה בזה והכל הופך לתרגול – הכל הופך לחקירה, שלעיתים היא קשה ולא מספקת תשובות ולעיתים היא ברורה ומאפשרת התנהלות מודעת מתוך בהירות מסויימת.
כל סיטואציה היא הזמנה לבחינה וכל בחינה היא הזמנה להסקת מסקנה ולהתכוונות.
אז האם לחיות את החיים כדי לתרגל או לתרגל כדי לחיות את החיים? מורה חכם ענה לי פעם, שאין תשובה לשאלה הזו, אבל הרצון והנכונות לחיות את החיים תוך שאילת השאלה הזו באופן מתמיד – היא נקודת המוצא הטובה ביותר שאפשר לבקש.
