זו שאלה שהמון אנשים שואלים את עצמם לפני התרגול הראשון והמון שואלים את עצמם גם אחריו.
הרי יוגה זה רגוע מדי או שזה קשה ממש!
בשביל לתרגל יוגה אני צריך להיות מאוד גמיש או בריא או צעיר, יוגה זה דת וזה כת וזו עבודת אלילים.
אין לי זמן לתרגל יוגה! (אבל יש לי זמן ללכת לחדר כושר או לשחות או לרוץ או להתבטל ככה סתם מול המחשב או בים).
אז מה פתאום יוגה ומה פתאום אני? אני, שבכלל לא הייתי בהודו ואני לא מתחבר בכלל לכל השאנטי הזה.
יוגה זה שאנטי.
יוגה זה לא בשבילי.
חיפשתי משהו לעשות עם עצמי, איזהשהו סוג של פעילות גופנית שונה ומעניינת שתגרום לי לצאת מהבית ולהתמיד בה ואני לא זוכר במדוייק, אבל אני די בטוח שאחת המחשבות האלו עברה לי בראש, לפני שהתחלתי לתרגל יוגה באמת.
הסטודיו שאליו נרשמתי היה ממוקם בקומת המרתף של בניין ישן במרכז תל אביב, מאחורי דלת בקצה של שביל קטן ושבור. בתוכו היו תלויות תמונות בשחור ולבן של אנשים חמורי סבר ושל אלים הודים בצבעים עליזים והיה ריח של קטורת ודגלונים טיבטים.
הכניסה לחלל התרגול הייתה צרה והיא הסתיימה בגרם מדרגות אבן קטן, שירד והתפתל עד לדלת מתכת, אשר מאחוריה חדר לא מאוד גדול עם פרקט ישן, מזבח קטן ומאולתר עם נרות וריח שהיה תערובת של קטורת סנדלווד וזיעה.
האוויר עמד.
השיעור היה לי קשה. הנשימה הייתה כבדה ולא מצאה את דרכה פנימה לגוף, בצורה שתרווה את הצמאון שנוצר בו. גיליתי שאני לא גמיש ולא בכושר. גיליתי שהרבה אנשים מסביבי דווקא כן.
ניסיתי לעמוד בקצב, בדרך שנועדה לכשלון מראש.
אחרי שעה וחצי של נשימה מהירה, מצאתי את עצמי שוכב על המזרון מותש ומזיע כמו שלא הזעתי אף פעם בחיי, מובס כמתאגרף שחטף מכה ניצחת, אבל גם רפוי ורגוע. הנוקשות בה פגשתי במהלך אותה שעה וחצי התחלפה בתחושת רווחה שהתגנבה לגוף ולראש.
המורה שהעביר את השיעור, סיים בנגינת הרמוניום ובשירת אום.
הלב נפתח.
שנים אחר כך אזכר בשילוב ההוא של קטורת וזיעה ואבין שהיה זה כמו רמז לחיבור בין הרוח לגוף, בין המאמץ להרפיה, בין החום הנוצר בגוף המתאמץ לקלילות העשן המסתלסל ומתאבך ואיך ששניהם יחד הרגישו לי כמו משהו נכון ונעים.
תרגולים רבים עברו להם מאז. כבר הייתי בהודו. כבר תרגלתי בסגנונות שונים ופגשתי מורות ומורים רבים , שכל אחת ואחד מהם השאיר איזשהו שהוא רושם, שלעיתים הוא טוב ולעיתים הוא פחות טוב אבל תמיד כזה שבא לידי ביטוי מתישהו. הכרתי אנשים, נגעתי בעולם, השתניתי.
התבגרתי.
התרגול שהגוף הייה ביתו, עבר לגור בראש והפך ממשהו שצריך להשיג, ממשהו שאמור להיות טוב יותר ממשהו אחר, ממשהו שאנשים יכולים לראות – לתרגול אישי ואינטימי שלא מנסה להשיג כלום. תרגול שמנסה רק למצוא את עצמו ולהתאים את עצמו לכאן ולעכשיו.
נו, אז מה לי וליוגה?
התשובה היא שבשבילי לא הייתה כל דרך אחרת וכל הדרכים כולן הובילו אותי לכאן.
נכון, אני יותר גמיש עכשיו, השרירים שלי חזקים יותר, אני מוצא רוגע לעיתים קרובות יותר ובקלות רבה יותר ויש אפילו מימד של רוחניות במחשבה שלי.
אבל לא לשם כך אני מתרגל, כל אלו הם רק נגזרות של משהו גדול יותר.
אני מתרגל כדי לחיות את החיים שלי. אני מתרגל כדי לבוא במגע עם הקיום, כדי לבסס יחסים נכונים עם העולם. היוגה עבורי היא המפה המראה לי את הדרך והמאפשרת לי לעצור ולהביט בחיים נכוחה, לחשוב עליהם, לשנות אותם, להשלים איתם.
להתמזג עם האינסוף.
