"עלינו להבין כי כל אחד מתלמידנו, אינו אותו אדם היום כפי שהיה אמש, ולחלוטין לא אותו אדם כפי שהיה בשבוע שעבר, יתכן ואלו רק שאלותיו שנשארו זהות....לא האדם הוא שצריך להתאים עצמו לתרגול היוגה, אלא שעל תרגול היוגה להתפר למידותיו של כל אדם".
במילים פשוטות וישירות אלו, מסכם ט.ק.וו דסיקשאר מורה המורים שלי, את משנתו של אביו, ט.קרישנמצ'אריה, באשר לתרגול היוגה.
אין תרגול אחד שיתאים תמיד לכולם ואין תרגול אחד שיתאים תמיד לאותו אדם - על התרגול לקפל בתוכו את היכולת להשתנות ולהתאים את עצמו לשינויים התדירים, שהם מנת חלקו של כל אדם בעולם. לעיתים אנו מזהים את עצמנו כ"מתרגלי יוגה", צוברים נסיון בתרגול מסויים, אצל מורה מסויים ובשיטה מסויימת, ומפתחים, תוך כדי כך, היצמדות לאותם אלמנטים המזהים את התרגול עמנו ואותנו עמו. ההצמדות הזו כה עמוקה לעיתים, עד ששינויים טבעיים הקורים במהלך הזמן – התבגרות הגוף, השתנות החשיבה, אירועי חיים המביאים עמם עומס רגשי, מחלות למיניהן – כל אלו זוכים להתעלמות מצידנו כמתרגלים, המקווים כי התרגול המוכר והידוע יהווה מפלט מכל אלו, כמו היה התרגול תרופת פלא כנגד הזמן והשפעותיו.
וכמו שקית קטנה שאותה ננסה למלא במיים בכמות הגדולה מכפי מידותיה, גבולותיה ימתחו עד שלא יוכלו להחזיק יותר.
אז יווצר, על פי רוב, דיסוננס בין המוכר לנו לבין המציאות המתרחשת בפועל, מציאות בה התרגול כבר אינו תומך באדם המתרגל. כאשר אין התאמה בין הצרכים המביאים את המתרגל אל המזרן לבין האימון המתרחש על המזרן בפועל – מתרחשות פציעות, נוצרים משברים, התרגול הופך למעמסה.
לכן עלינו להתייחס לזמן על המזרן, כאילו היה זמן כביסה.
כפי שאיננו מכניסים למכונת הכביסה סוגים שונים של בדים, גסים ועדינים, יחד. כשם שאיננו מערבבים בגדים לבנים עם צבעוניים וכשם שכל סוג של הפעלת המכונה, מלווה בבחירת התכנית המתאימה אשר תתן בסופה בגדים נקיים – כך העליה אל המזרן צריכה להיות מלווה בבחינה מדוקדקת של מצבנו והתאמת התרגול אליו.
כל תרגול מתחיל בהתכוונות ובבחינה, אילו בגדים נמצאים בסל הכביסה כרגע?
כל תרגול ממשיך בהתכוונות ובבחינה, איזו תכנית תנקה את הבגדים הספציפיים האלו ולא תהרוס אותם?
כל תרגול מסתיים בבחינה, האם הבגדים כעת נקיים?
כל תרגול מסתיים בשאלה, האם מצבי טוב יותר משהתחלתי?
כאשר התרגול הופך לתומך, הוא משיג את מטרתו, שהיא להביא את האדם למקום מעט יותר טוב מזה אשר היה בו טרם החל.
בחינה כזו, שנעשית בתחילה על מזרן היוגה ובהמשך בכל סיטואציה מחוץ למזרן היוגה, הופכת את ההתנהלות בעולם לתומכת בחיים היומיומיים - במקום התנהלות שמקורה בהרגלים, בפחדים, בכניעה לשגרה.
חיים שלא מונעים מהיצמדות להרגלים ומפחד מפני שינוי, אלא חיים אשר מברכים את השינוי כאשר הוא צריך לקרות ואת ההתאמה היומיומית, לסיטואציות המשתנות.
אז מתפתחת גמישות אמיתית, לא כזו שמקורה בשרירים וברצועות, אלא כזו שמגיעה מהמחשבה.
ברגע זה, כפי שמוסיף וכותב דסיקשאר, נוצרת יוגה אשר משרתת את האדם - לא דרך המידע שהיא מספקת אלא דרך ההזמנה שהיא נותנת לשינוי.
