השבוע חגגתי יומהולדת חצי עגול. הייתי בן 45 ופתאום הרגשתי קצת זקן כזה. הבטתי במראה וניסיתי להבין מה אני רואה שם, את מי אני רואה שם.
לפני הכל נקפוץ רגע לאחור. כמה שנים לאחור. הגעתי לשיעור יוגה אצל המורה שלי, מיכל.
היה זה אחד מאותם שיעורים שבהם אנשים נרשמים ומבטלים רגע לפני, מה שגרם לכך שהשיעור היה ריק. רק אני והיא.
בסוף השיעור החצי פרטי הזה, ישבנו ודיברנו קצת פילוסופיה. ניסינו להבין מה המטרה בכל התרגול הזה ששמו יוגה, לאן הוא מנסה לכוון אותנו, והיא אמרה משהו שלא עזב אותי מאז. היא אמרה שהיוגי מנסה לחזור למצב שבו התודעה שלו היא כשל ילד צעיר. תודעה נקיה שאינה נגועה בהשפעות העולם, לא מוטה. צלולה.
כאשר אני מביט על עצמי בראי, אני רואה איש בן 45 . אבל אני לא מרגיש כמו איש בן 45. אני מרגיש הרבה פעמים כמו ילד. משהו מהדבר התמים הזה, הנקי, נשמר בי בפנים ומלווה אותי כבר שנים.
הדבר הזה, שאין לו שם ואין לו צורה, מלווה אותי למעשה מאז שהייתי ילד. גם כמבוגר אני מרגיש שאני הרבה פעמים לא עומד בציפיות של המציאות - להיות ולהתנהג כמו מבוגר - ומרגיש שהדבר הנקי הזה, המשוחרר והתמים הוא מה שעובר לי בראש.
לשמור על תודעה ילדית, אומר מבחינתי, לא לאפשר למציאות להשתלט על הגרעין שבך, לשמור על איזושהי אותנטיות נקיה. לשמור על תודעה ילדית, אומר להביט על העולם בעינים טובות עד כמה שניתן. להתרגש מדברים קטנים, לתת לעצמך להיות שמח ולהיות עצוב.
דרך תודעה ילדית, אני מביט בעיני הילדים שלנו. מנסה לראות את העולם דרך העולם שלהם ומשתדל לא להיות "המבוגר" כל הזמן.
אני מביט בעצמי בראי ומבין שלמרות שאני בן 45, משהו מהילד שהייתי שימר את עצמו ועיצב אותי לדמות שהיא אני היום.
פעם חשבתי שזה משהו מאולץ. שזה אולי הפחד מלהודות בעובדה שהזמן עובר ושאני באמת בן כמה שאני, אבל עם הזמן ההבנה שיש משהו, איזה גרעין נסתר, איזה מנוע שעובד ומשמר את הדבר התמים והנקי הזה שהוא באמת מי שאני.
כמבוגרים, קשה לנו להביט על העולם דרך עיני ילד. חווינו יותר מדי, הבנו יותר מדי, התנסנו והסקנו מסקנות ששינו אותנו, אבל בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, קיים יצר הסקרנות הזה, שמחפש לחקור את המציאות דרך מבט לא שיפוטי, דרך עיניים סקרניות, לחוות אותו באמת דרך החושים.
הילדים הם כאלו, הם רק חווים בהתחלה, רק סופגים פנימה בלי לשפוט.
את היכולת הזו, של לחוות את המציאות בדרך הזו, אנו יכולים גם כמבוגרים לחזור ולחוות על ידי אימון במבט חומל, בסקרנות, ברצון אמיתי לדעת. היוגה מאמנת את התודעה שלנו בכך אבל גם ללא תרגול יוגה מסודר, רק הרצון להיות שם בתוך החוויה עצמה, יכול להביא אותנו אל המקום הזה, שבו אנחנו שוב ילדים וילדות.
אני מרגיש שהגילוי הגדול ביותר שלי כיום, ממרומי 45 השנים הללו, הוא שהדבר החשוב ביותר שאדם יכול לאחל לעצמו הוא שתהיה לו אהבה למישהו או למשהו. היכולת לאהוב באמת, ללא תנאים, היא משהו שהולך לאיבוד עם השנים וחוזר להרגשתי כאשר יש לנו ילדים בעצמנו. אם הייתי יכול לאחל משהו לאותו ילד שהייתי, הוא שהוא לא יחשוש לאהוב, שלא יפחד להפגע מאהבה. זה משהו שהייתי רוצה שגם ילדיי יבינו.
זו תובנה שכמבוגר, ממלאת את כל העולם שלי - העובדה שלמרות שישנו סיכון ממשי להפגע בכך שתתן לעצמך לאהוב, הכל בסופו של דבר שווה את זה.
Comments