top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תorikeren

אוגרים חולדות וחיים של חמלה

עודכן: 27 באוג׳ 2021

מאז שהוא אצלנו, בכל ערב אני פותח את הכלוב של בייבי טונה, האוגר המשפחתי, ונותן לו לרחרח ולטפס על כף היד שלי. אני מאפשר לו לקחת את הזמן ולהניח את רגליו הקטנטנות על כף היד, ואז מרים אותו לגובה העיניים ומביט בו מקרוב. אני נותן לו להתרגל למגע שלי, לריח שלי ומדבר אליו ברכות. אחרי דקה או שתיים, משיב אותו בעדינות לתוך הכלוב.

בכל פעם שכזו, אני חוזר בדמיון לתקופת הלימודים שלי באוניברסיטה, שם הייתי עושה את אותו הדבר, רק עם חולדות מעבדה כחלק מהכנתן לניסויים, במעבדה הפסיכוביולוגית שבה למדתי ועבדתי.

הפרוטוקול הניסויי בעבודה עם חולדות מעבדה , מחייב לעבור את השלב הזה, השלב שנקרא handling, כדי להרגיל את החולדה למגע יד אנושית, רק בכדי שלא תלחץ ותאפשר לנסיין או לנסיינית לבצע בה מניפולציות שונות שיהיו בעלות תוקף מחקרי שלא מושפע מתגובת לחץ וחרדה, שבסופן כמעט בכל המקרים היא תסיים את חייה, בהליך הומני ככל האפשר.

בכל פעם שאני מרים את האוגר שלנו באהבה, אני נזכר בשלב הקריטי הזה. בדרך שבה היה עלי לרכוש את אמונן של החולדות, לא כדי שחייהן יהיו טובים ורגועים יותר, בקרב היצורים הגדולים והאנושיים שחולקים עמן את עולמן, אלא כדי שהניסויים שלי ושל צוות המעבדה יהיו מוצלחים יותר.

בכל פעם שאני מרים את האוגר שלנו, עולה מול העיניים שלי השם Wistar, שמו של זן החולדות שעמן עבדנו בעיקר, זן חולדות שפותח במיוחד אך ורק כדי לשמש ככלי במחקר ולא קיים בטבע, כמו זנים אחרים.

היו המון חולדות במעבדה שלנו, כלובים על גבי כלובים מלאים בחולדות לבנות, אדומות עיניים, שכל אחת מהן הייתה מוצאת מהכלוב בתחילת כל ניסוי, מלוטפת ומורמת ברכות, רק בכדי שתוכל בשלב מאוחר יותר לשחות בבריכה או לנווט את עצמה במבוך או לקבל מזון כזה או אחר או שוק חשמלי, מבלי שתלחץ ותטה את תוצאות הניסויים שלנו. שלב ההנדלינג הוא שלב חשוב מאד בניסוי והוא היה לי הקשה ביותר. למרות שידעתי שהניסויים תורמים מאד להשגת תוצאות שיכולות להועיל לתובנות המדעיות ולהטבת חיי אדם ושאל לו לנסיין לפתח רגשות כלפי מושאי המחקר שלו - למרות כל זה נקשרתי לחולדות האלו. היצורים חסרי השם, שכל תכלית חייהן הייתה לשרת ולפתח אותנו, מבלי שהן יודעות חיים רגילים מהם.

כל חולדה שהרמתי גרמה לי להצטער על כך שאני נמצא במקום שבו אני נמצא, כל חולדה שליטפתי גרמה לי להרגיש נורא, להצטער על שבחרתי בדרך שבה בחרתי ובסופו של דבר ולאחר שנה, כל חולדה כזו הביאה אותי למסקנה שמה שאני מרגיש בפנים, החמלה הזו, חזקה יותר מכל תרומה שאני תורם למדע ושאני חייב, אבל חייב לעזוב.

במבט לאחור, הזמן הזה במעבדה, הוא אחד מהטריגרים המשמעותיים ביותר בחיי שגרמו לי להתחבר לתרגול היוגה. התחושה המזוקקת והברורה ביותר של רצון לפעול פעולה כנה, הרצון לפעול מתוך חמלה לסביבה ולעצמי, להיטיב בדרך שתגרום למה שפחות סבל לעולם.

הכיווץ הפנימי שהרגשתי כל כך הרבה פעמים, למרות הידיעה שאני כן תורם בדרך זו או אחרת לידע האנושי, הביא אותי למסקנה שהמחקר המדעי הוא חשוב מאד ומקדם את החברה האנושית ואת הידע הרפואי - מחקרי, אבל שאין לי כאינדבדואל, את היכולת לשים את התחושות שלי בצד ולהתמקד בו.

היד המלטפת את החיה התמימה, גרמה ללב שלי לזוז ולשנות את הדרך שבה אני רואה את המסלול של החיים שלי.

במקרה או שלא במקרה, הימים האלו היו ראשית התקופה בה התחלתי לתרגל יוגה ובתחילה ולמשך זמן די ממושך, לא ראיתי את הקשר בין הדברים. תרגלתי בשביל הגוף ובשביל האגו, כך חשתי. אבל ברקע משהו השתנה בי בפנים. הזמן העובר והתרגול המיוזע, אז בסטודיו המחניק במרכז תל אביב, הביאו אותי להביט בצורה חומלת יותר על עצמי. רציתי להפסיק להפצע, רציתי להפסיק להרגיש רע על זה שאני מרגיש רע כאשר אני מזיע כל כך על המזרון, רציתי למצוא את הנתיב פנימה לתוך עצמי ולבטל את המחשבות של מה אחרים רואים בי - חמלה עצמית התגלתה כמפתח לכל אלו.

כאשר בחרתי את המסלול הלימודי שלי והתחלתי ללמד בפועל, הבנתי שהדבר שהופך אותי למורה טוב הוא הרצון להיטיב את חיי התלמידים שלי, לעזור להם להיות הגרסא הטובה יותר של עצמם, להתגבר על מה שמעכב אותם ומקשה עליהם דרך אותה חמלה עצמית ומבט בוחן.

בחלוף שנים, התחושות החלו להסתנכרן והבנתי שהלב הוא שריר שניתן לאמן כמו שרירי הזרוע או שרירי הירך, שככל שתשקיע אותו בדברים כך הוא יכיל יותר, יהיה רגיש יותר ויניע אותך בכיוון הנכון.

האוגר שלנו, יצור חמוד וחום, רך מאין כמותו, דואג להזכיר לי בכל ערב, שיש לערב את הלב, בכל דבר שתעשה, שתתן ללב שלך להיות שותף בהחלטות והוא בתורו לרוב לא יאכזב אותך, כמו על המזרון כך ובעיקר בכל מה שקורה מחוץ לו.




33 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page