שאלה שאני שומע לא מעט היא "איך אני יכול לעשות את התנוחות בשיעורים, אם אני לא גמיש\סובל מכאב\רק מתחיל" (מחק את המיותר).
לפני כמה ימים שוב נשאלתי את השאלה הזו על ידי תלמידה, שניסחה אותה בערך כך: אם אני לא מגיעה עם היד אל הרצפה, איך אני יכולה לעשות את התנוחה?
כמובן, שהתשובה שאני נוהג לתת היא כמעט תמיד – "אז תעשי את התנוחה כפי יכולתך, כל עוד שהנשימה שלך נשארת חלקה, עדינה ורציפה". גם הפעם עניתי כך והתלמידה הביטה בי ואמרה: אבל ככה התנוחה לא צריכה להיות.
אז איך תנוחה צריכה להיות? ואיך תרגול צריך להיות? מה עליך לחפש בתרגול שלך בכדי שהצורך הזה יתממש?
התשובות לשאלות הללו הן רבות אבל כולן מגיעות מאותו מקום בסיסי שהוא העובדה שהתרגול אמור לענות על צורך ולשרת מטרה. מהי אותה מטרה? אין תשובה אחת, כי לכל אדם מטרות שונות אותן הוא יכול להשיג באמצעות היוגה, אך המטרות כולן הן מטרות שמכוונות לאותו מקום – לעזור ולשפר את המצב הקיים.
ובכן אם ברצונך לשפר את הגמישות הגופנית שלך – אז תרגילי גמישות ותנועתיות יספיקו, אין צורך לעטוף אותם במעטפת של יוגה. כך גם לגבי תרגילי כוח לצורך חיזוק הגוף. אם המטרה היא גופנית בלבד, אזי הפתרון יכול להיות גופני בלבד.
מכיוון שתרגול יוגה הוא תרגול הכולל גם אספקט פיזי, התועלות הפיזיות קורות מאיליהן. בכדי שאלו יקרו יש לשמור על שני עקרונות לפחות – הראשון, נשימה נוחה בתוך התנוחה ובמעבר בין תנוחה לתנוחה. הנשימה היא האינדיקטור הראשון והמרכזי לכך שמה שהגוף שלך עושה קורה בטווח היכולת האמיתית והנכונה שלך. העקרון השני הוא עקרון היציבות הנינוחה. על כל תנוחה - לפי ההגדרה הקלאסית המצויה ביוגהסוטרה – להכיל שתי איכויות. עליה להיות יציבה אך ללא כאב ומתח ועליה להיות נינוחה עד לגבול מסויים, נינוחה מבלי שתהיה משעממת. על פי רוב העקרון הזה והעקרון הנשימתי הולכים יד ביד.
אם התרגול יסוב סביב שני אלו, יש ויתגלה לך שהגוף מאותת לך תוך כדי תרגול כי הנשימה שלך כבר לא חלקה ונוחה או שהתנוחה שלך לא יציבה ונינוחה. הרבה פעם האיתות הזה מגיע במהלך נסיון להעשות תנוחה "כפי שהיא אמורה להראות" ולא "כפי שהיא צריכה להיות".
הגוף אינו עשוי זוויות וקווים ישירים, המפרקים לרוב אינם פתוחים ורכים, הגב לא תמיד רך וארוך והגמישות גם היא אינה ברמה של לולייני קרקס. לרוב, הגוף שלך מושפע מסגנון החיים שלך, מהגנטיקה שלך, מדברים שעוברים עליך – והטווחים שלו לא מאפשרים תנוחות כמו שראית בספרי היוגה או באינטרנט. כי סגנון החיים של אדם שכל חייו תרגל יוגה, שגדל לתוך תרגול יוגה או שנולד עם יכולות גופניות גבוהות מאד תודות לגנטיקה מסויימת, שונה לרוב מסגנון החיים שלך.
אדם שכזה מתרגל יוגה ממקום מסויים ומתוך מטרה מסויימת ששונה לרוב מהמקום בו החיים שלך נמצאים.
בניגוד לדברים רבים העולם, ליוגה אין סטנדרט או רף שיש לעמוד בו. אין סף שמעליו התרגול נחשב טוב ומתחתיו הוא נחשב לא טוב או לא טוב מספיק.
התרגול אמור לתמוך, לחזק, לשפר – הוא לא צריך להראות כמו משהו.
היד לא צריכה להגיע לשום מקום, גם לא הרגל.
אין צורך ליצור זוויות בכוח בכדי שהגוף יראה כמו צורה בעלת זוויות.
הדברים היחידים שעל התרגול להיות הם להיות מתאים לרגע שבו הוא קורה, תומך באדם שמתרגל וכנה בצורה כזו בכדי שהוא יוכל להיות מתאים ותומך. הכנות הזו גורמת לכך שבזמנים שונים התרגול יראה שונה אך עדיין ירגיש שהוא משרת את מטרותיו לתמוך ולהיות מותאם ונכון.
צורה גיאומטרית תשאר לנצח צורה, לא חשוב באיזה ספר נראה אותה וכיצד נצייר אותה, כי צורה גיאומטרית מוגדרת על ידי היחסים בין הגורמים המרכיבים את המעטפת שלה.
צורה יוגית מוגדרת על ידי היחסים הדינמיים בין המעטפת ובין התוכן הממלא את המעטפת הזו וההשפעה ההדדית שיש לתוכן על הגבולות שעוטפים אותו, עד שהם הופכים ללא רלוונטיים כמעט בכלל.
העקרונות הללו מחלחלים גם הלאה אל החיים שלך.
כאשר דברים נמדדים לפי איך שהם צריכים להראות, הם לעיתים קורים בניגוד לתחושה הטובה הפנימית ומייצרים דחק. כאשר החיים מנווטים אותך למקומות בהם עליך לעמוד בסטנדרט כלשהו, עליך להפעיל שוב את אותו שריר הכנות ולבחון האם אותו מקום הוא נכון עבורך או שהוא טוב על פניו אך בפועל מכניס אותך לסחרור ולסבל. האם עליך לדחוף בכל הכוח בכל מצב? האם עליך ליישר קו בכל מצב? האם עליך להיות רק כדי להיות?
האם החיים שלך הם אכן חיים או שהם פשוט קיום?
שם מצוי התרגול האמיתי והוא מתחיל מהמקום של לתרגול כנות עם מצבך בכל רגע ורגע, לשקול על כפות המאזניים את האופציות ולנסות לבחור תמיד באופציה שעוזרת לחיים שלך להיות כאלו שתומכים בגוף ובנפש שלך על מנת שיוכלו להשתפר בכל יום.
