הפוטנציאל שגלום ביום אחד.
אין הרבה תחושות ברורות שאני זוכר, לגבי התקופה שבה עבדתי בשוק ההון, כמו התחושה שלימים אין פוטנציאל להתגשם למשהו טוב. אני זוכר בבירור ימים שלמים שבהם הדבר הראשון שחשבתי, כאשר התעוררתי בבוקר, היה מתי היום הזה יסתיים.
עוד אז חשבתי שזה נורא וכעת אני חושב שזה אפילו נורא יותר. לחיות חיים שבהם אין אופק של הקלה לאף יום.
התקופה ההיא, לא כולה אמנם אבל חלקה האחרון שנמשך כמה שנים - היתה תקופה שבה נשארתי במקום שהיה לי ברור שאין בו פוטנציאל לגדול ולהתפתח. בתחילה, הכסף היה מה שהשאיר אותי שם ולבסוף הפחד להתמודד עם השינוי הוא מה שגרם לי למשוך יום ועוד יום ועוד יום. כך במשך שנים.
בשלב מסויים לאף יום לא היה אופק להתממש למשהו טוב. הכל היה סבל אחד גדול והסבל הזה תחזק את עצמו על ידי הדלק שהוא הפחד מלעשות מעשה.
יש אנשים שהם אנשים של שינויים - שאם משהו לא משתנה בחיים שלהם פעם בכמה זמן, הם יוצאים מדעתם. אני בדיוק ההפך. אני אוהב את המקום שלי, ואם אני מרגיש שהגעתי למקום טוב, אז אני מעדיף לשמור עליו מכל משמר. יש בי איזשהו פחד משינוי.
כמי שמתרגל יוגה ומלמד אחרים לתרגל יוגה, אני יודע שהפחד הזה הוא גורם מעכב משמעותי מאד בחיים. והתקופה ההיא, היא הביטוי הכי ברור לפחד הזה - הפחד משינוי שיכול להתגבר על כל דבר אחר, גם על סבל ברור ומיידי ועכשווי.
פעם לימים שלי הייתה התחלה והיה להם סוף, את האמצע שלהם העדפתי לעשות כלאחר יד ולהדחיק אותו. היום השבוע שלי מתחיל עם תחושה של סקרנות - לאן הדברים עוד יכולים להתפתח? מה יקרה לי השבוע? לאן אביא את עצמי? במי אפגוש וכיצד? האם אצליח לשנות משהו אצל מישהו?
זה הסימן הברור ביותר בעיני שהמקום שבו אני נמצא הוא המקום שבו אני צריך להיות, כי הסקרנות לחקור אותו מובילה אותי.
כאשר אני חושב על השבוע שעבר, אז הרבה דברים עולים לי בראש : אתר שסיימתי עבור חברה טובה, שיעור יוגה באמצע פיגוע והנסיון לחזור אל המרכז השקט לנוכח החדשות הרעות, אתגרים אישיים עם הילדים, התחלה של משהו מקצועי חדש. הרבה דברים קרו והרבה דברים הפכו את הימים למרתקים יותר - פעם זה לא היה ככה.
הפוטנציאל להתרחבות אישית, מוביל להתרחבות אישית - את זה למדתי על בשרי.
אם אשכיל לראות את האופציות שגלומות בכל יום, אז יש סיכוי רב יותר שהם יתממשו.
