שמונה ימים שמונה ניסים

13 וחצי מיליארד שנה של יקום, מתוכם 80 שנה בממוצע אדם חי. 80 שנים מתוך 13 וחצי מיליארד שנים הם חלק חסר משמעות לגמרי.

לקיום שלנו אין שום השפעה ממשית על הדבר הבלתי נתפס הזה שעובר מעל הראש שלנו.

ובכל זאת בתוך שבריר של שבריר של מיליונית השבריר הזו, אדם מצליח למלא את עצמו באוויר, לנשום עמוק ולחלוק עם כל העולם שסביבו את אותה נשימה, במשך כל חייו. כמו חבל טבור בלתי נראה שמחובר מהיקום אלינו, אוויר נכנס ויוצא ועם האוויר הזה, יש גוף שפועל ולב שפועם וחיים.

במשך אותו פרק זמן חסר משמעות מבחינה יקומית, אותו אדם ימצא דרך לדבר ולהבין עם אלו שחולקים איתו את אותו קיום חסר משמעות מהבחינה היקומית, גם אם הוא לא יכול לדבר או להבין אותם בהתחלה.

הוא ידע לקחת את אותו לב שלו ולהרחיב אותו מחוץ לגבולות הגוף שלו עצמו והוא יאהב דברים כי הם פשוט שם.

הוא יאהב את בת הזוג שלו ואת ילדיו וילדותיו, הוא יאהב את הטבע שסביבו ויתפלא בכל פעם שיצא לו איך השמיים נראים כשהשמש זורחת וגם שוקעת. הוא לא יחשוב על עצמו כחסר משמעות מבחינת היקום כאשר הוא יעשה את זה, אלא רק יתן לצבעים של השמיים להפתיע אותו בכל פעם מחדש ויתפלא בכל פעם מחדש על העובדה, שלמרות שהיקום קיים 13 וחצי מיליארד שנים, בנקודה זעירה זעירה בזמן, הוא נמצא במקום הזה, שבו השמש בדיוק שקעה ויש לו דרך לראות את זה ולהתרגש מזה למרות שהוא כבר ראה את זה עשרות פעמים.

וכשהוא יביט בעינים של זאת שהוא אוהב, או בילדים שלו, או בכלב או בחתול שלו, הוא שוב לא יחשוב על חוסר המשמעות היקומי שמגולם בו, אלא רק יתן לעצמו להיות באותה שניה בזמן שבה הלב שלו שוב מלא. לא כי יוצא לו מזה משהו, אלא כי זה פשוט עושה את אותו הרגע למלא במשמעות עבורו.

ולנוכח 13 וחצי מיליארד השנים האלו, שבהן ל-80 שנים אין משמעות, הוא מנסה ולפעמים מצליח לעצום את העיניים ולתת משמעות לשניה אחת או שתיים ומרגיש שהוא הצליח במשהו גדול באמת, הצליח לתפוס רגע אחד ועוד רגע מתוך כל המיליארדים האלו שעברו, ואם הוא הצליח באמת לעשות את זה, אז אולי יש לזה משמעות.

שקיעות וזריחות, שפות וקשרים, תשומת לב, רגעים של שקט, משהו או מישהו לאהוב, משמעות לרגע אחד, נשימה, חיים.

שמונה ימים, שמונה ניסים.