פרדוקס הערמה שואל את השאלה הבאה: "כמה גרגירים צריכים להיות בערמה כדי שאפשר יהיה לקרוא לה ערמה"?. הרי גרגיר אחד הוא לא ערימה, וממספר גרגירים מסויים כן אפשר לקרוא לדבר הזה שמול העיניים שלנו ערמה. אז מהו המספר הזה? האם קיים מספר כזה?
הפרדוקס הזה מניח שתי הנחות חשובות:
הראשונה, שגרגיר אחד הוא לא ערמה.
השניה, שאם נוסיף גרגיר אחד (שהוא לא ערמה) למצבור גרגירים שהם לא ערימה - עדיין לא תהיה לנו ערמה.
ולהיפך, אם אוריד גרגיר אחד מערימת גרגירים,זה לא יהפוך את הערימה ל"לא ערימה".
למה כל זה בכלל חשוב?
יש לי שאלה.
נגיד ואני יודע ומסוגל לתרגל 500 תנוחות, לא פחות מזה, אז אני יכול טכנית לתרגל יוגה, נכון?
ואם אני יכול רק 490?
או 200? או 10?
אם אני יכול, בגלל מגבלה גופנית או מכל סיבה אחרת לתרגל רק תנוחה אחת?
האם אני יכול לתרגל יוגה?
האם יש מספר מסוים מינימום של תנוחות שעלי לדעת לתרגל, בכדי לומר שאני מתרגל יוגה? אם כן, מהן אותן תנוחות?
אני חושב שאפשר לחסוך את ההתלבטויות ולקבוע בוודאות, שכדי לתרגל יוגה לא צריך לדעת אף תנוחה באופן מיוחד, ואין אף מספר סף או רמת קושי מסויימת שמעליו אפשר לומר "יוגה" ומתחתיו אפשר לקבוע "לא יוגה".
זה אולי ישמע קצת מוזר, אבל שום מנח פיזי, שום אסנה בכל הרפרטואר העשיר של ההאטה יוגה - אינו בגדר חובה לתרגול ואינו מגדיר תרגול טוב או לא טוב.
לא כלב מביט מטה, לא טריקונאסנה ולא טריאנגמוקהה אקה פדה פשימוטנסנה.
לא.
הסיבה היא שאסאנות, האספקט הפיזי שלהן לפחות, הן הצעה.
הן הצעה להזיז או למקם את הגוף בצורה מסויימת מתוך כוונה להשיג מטרה מסויימת. מהי אותה מטרה? כל אסאנה ויתרונותיה, כל תנוחה ומעלותיה.
כל האסאנות כולן, מטרתן היא אחת - להביא את הגוף של המתרגל.ת אותן למצב שבו הוא בריא, חזק ועמיד דיו בכדי להניע בצורה מיטבית את אנרגיית החיים המפעמת בו.
באסאנות יש רציונל, יש בהן הגיון פיזי.
ההגיון הזה עובד לטובת המתרגל אותן ובעזרתו הן מתקיימות.
לכן, אם אותו מתרגל יכול לתרגל מספר כלשהו של תנוחות, ולהפיק מהן את התועלות הגלומות בהן - זה מה שהוא פוטנציאלית יעשה.
אבל אם התנוחה תלוייה במתרגל.ת, כיצד תראה התנוחה אם המתרגל לא יכול לייצר אותה?
במילים אחרות, אם אני רוצה לחזק, לפתוח, להבריא את הגוף שלי - אך עומדת בפני מגבלה כלשהי, כיצד אתרגל את אותה האסנה, כדי להשיג אותם היתרונות שלה?
התשובה היא על ידי התאמה שלה.
התאמה של אסנה מתחילה בהכרת ההבדל בין המעטפת החיצונית של התנוחה ובין המהות הפנימית שלה. לעיתים המעטפת נראית כך ולפעמים היא נראית אחרת, אך המהות נשארת קבועה. הכרת התועלת שבאסנה עוזרת למתרגל.ת, לייצר את האסאנה על פי המעטפת האישית שלו.ה, להתאים את המעטפת למגבלות הפיזיות והמנטליות בצורה כזו שהתועלת, המהות תשמר.
אילו תנוחות חייבים לתרגל, בכדי לתרגל יוגה?
זו נשמעת כמו שאלה קצת אידיוטית, כי האם צריך בכלל לדעת לתרגל תנוחות כדי לתרגל יוגה?
אני אחשוב לרגע על עצמי
אפשר להסכים שאם אני לא יודע לעמוד על הראש, אני עדין יכול לתרגל יוגה, נכון?
ואם אני לא יודע לתרגל תנוחות איזון על הידיים?
ואם אני לא יכול לתרגל כלב מביט מטה?
או לא יכול לשכב על הגב?
אם אני לא מתרגל ברכות לשמש - האם אני עדיין יכול לתרגל יוגה?
האם יש תנוחות שהן חובה למי שרוצה לתרגל?
אם חוזרים אל פרדוקס הערמה - כמו שהוספה של גרגיר לא הופכת מצבור לערימה, כך גם החסרה של גרגיר, לא הופכת ערימה ללא ערימה. אם אמשיך להחסיר בכל פעם גרגיר, ובכל פעם עדיין תשאר לי ערימה, אז לאן אגיע בסוף.
יכולת לתרגל יוגה לא תלויה במספר של תנוחות, או ביכולת לבצע תנוחות "כמו בספר" בכלל. מכיוון שהתרגול הפיזי מטרתו לייצר חוויה פנימית של יוגה, כך כל תנוחה בפני עצמה אמורה לייצר חוויה פנימית של יוגה. אם הגוף שלי זקוק לשינוי בתנוחה בכדי שאוכל להגיע אל אותה חוויה פנימית, אז אני אשנה את המנח הפיזי שלי אך החוויה הפנימית שלי, התועלת המופקת מהמנח הפיזי - היא תשמר.
ערימה לא תלויה במספר של גרגירים אלא בהגדרה. כאשר אני מחליט שמספר גרגירים מסויים הוא ערימה, אז זו המציאות עבורי.
יוגה לא תלויה במספר של תנוחות או בדרך קבועה ומוסכמת כדי לבצע אף אחת מהתנוחות - כל עוד השגתי את מטרתי בעזרת התרגול הפיזי, בצורה זו או בצורה אחרת, מבלי שגרמתי לעצמי נזק ובדרך כנה וקשובה - הרי שאני יכול לתרגל יוגה או להגיע למצב של יוגה.
וזה הדבר החשוב באמת בסוף.
