לייצב משהו כדי שמשהו אחר יתרכך, לתחום משהו אחד כדי שדבר אחר יוכל להיות חופשי. הניגודים האלו הם למעשה יישות אחת המורכבת משני רכיבים משלימים, אותה מגדירה הפילוסופיה היוגית כסטירא וסוקהא או יציבות ונינוחות.
שני הקטבים האלו המתקיימים ביחד מביאים לשיווי משקל שבו אין משיכה לכיוון הקצה הנוקשה של כל יציבות ואין משיכה לכיוון הקצה האדיש או הרפוי של כל נינוחות. אז, כאשר האיזון הזה מושג, המחשבה יכולה להרפות לגמרי ולא לדאוג לייצב או להרפות.
זה נשמע הגיוני?
לא?
אז חשוב על הדבר הבא:
אם המבט שלי יהיה יציב ומקובע בנקודה אחת, יהיה לי קל יותר לעמוד על רגל אחת.
אם שורשי עץ יהיו עמוקים דיים, אז הרוח תוכל להזיז את הענפים שלו, מבלי שהוא יעקר או ישבר.
העקרון ברור והדבר הנחמד הוא שהעקרון הזה של יציבות נינוחה או של נינוחות יציבה קיים בעוד המון מקומות בחיים, כמעט מבלי להרגיש.
לדוגמא, ילדים צריכים איזו שהיא מסגרת או אילו שהם גבולות מוגדרים (סטירא) בכדי שבתוך הגבולות הללו הם יוכלו להיות חופשיים להתפתח ולהכיר את העולם (סוקהא) - אם אשתמש בדוגמא מחיי שלי, אז אם אתן לילדי להחליט כמה זמן הם ישבו מול הטלוויזיה (חופש ללא מסגרת או סוקהא ללא סטירהא), סביר להניח שהם לא יעזבו אותה במשך שעות רבות וכאשר הם כן יעזבו אותה, הם יהיו עייפים, מתוסכלים ועצבניים. אך ברגע שבו קבענו זמן מוגדר אותו הם יכולים לנצל לצפייה - הידיעה הזו הביאה אותם להבין את משמעותו של הזמן, להעריך אותו יותר ולסיים אותו בצורה נעימה וטובה.
דוגמא נהדרת לעקרון הזה ניתן למצוא גם בתוך הגוף שלך - המפרקים המאפשרים תנועה ותזוזה מורכבים גם הם מחלקים מייצבים (רצועות ורקמות חיבור) המגבילים את תנועת המפרק אך בתוך ההגבלה הזו קיים טווח חופשי המאפשר תנועה ותזוזה. אצל מי שחווה גמישות יתר, המפרקים נוטים יותר לצד הסוקהא או לצד החופשי, מה שמגיע פעמים רבות על חשבון היציבות המפרקית וגורם לנטיה לפגיעה כרונית בהן. מן הצד השני, במידה והמפרקים "סגורים" (נוטים לעודף סטירא), אזי התנועה בהם מוגבלת ונסיון להכניס בהם חופש בכוח, מוביל לקריעה ופציעה.
לכן, הגמישים מאד בצורה טבעית זקוקים לתרגול ששם דגש על חיזוק וכוח בכדי להגביר את היציבות (סטירא) סביב המפרקים ומנגד הנוקשים מאד זקוקים לתרגול ששם דגש על הגמשה הדרגתית ועדינה בכדי להגביר את החופש (סוקהא) במפרק, מבלי לפגוע בו.
היוגהסוטרה מציינת שברגע ששני הקצוות הללו מתקיימים בו זמנית בצורה מאוזנת - אז מתרחשת התמזגות עם האינסוף, או במילים פשוטות, אז יכול להתממש הפוטנציאל שגלום ביניהם. כאשר אנו מתרגלים תנוחה, או נשימה מסויימת על המזרון - הרגע שבו מתאפשר לנו להיות יציבים בתנוחה אך ללא מאמץ, אז המחשבה מתרחבת - הנשימה מעמיקה ונוצר חיבור פנימי עמוק עם הרגע הנוכחי, חלה צמיחה והתרחבות. ומתוך התרגול המתמיד של חיפוש ומציאת שני האלמנטים המנוגדים לכאורה הללו, אנו מאמנים את עצמנו לחפש אותם גם בחיינו שמחוץ למזרון, ולשאוף למצוא את נקודת האמצע השקטה ביניהם, בכדי שתהיה לנו האפשרות לגדול.
