ציפיות לחוד ומציאות לחוד.
שלשום היה יום קר ממש.
היה קר ואני הייתי בחוץ רוב היום בסידורים וארגונים. לקראת ערב אחרי שהילדים כבר היו בדרכם לישון, כבר התגנבה לי לראש המחשבה על המקלחת של סוף היום. לא יודע לגביך, אבל אם מישהו היה שואל אותי מה אני מעדיף, מקלחת קרה ביום חם או חמה ביום קר, אז אני הייתי לוקח את המקלחת החמה, במאה אחוז מהמקרים.
מקלחת חמה מקושרת אצלי בראש לשקט ולרוגע, מזכירה לי דברים נעימים מהילדות שלי והיא משהו שאני מצפה לו, ברגע שיש לי האפשרות.
אז שלשום היה קר והמחשבה על מגע המים החמים כבר התגנבה לי לראש ויצרה לי משהו קטן לחכות לו, לכן קל להבין את האכזבה המיידית שהרגשתי ברגע שהבנתי שמקלחת אכן תתרחש, אבל המים יהיו פושרים במקרה הטוב (הדוד כנראה לא דלק מספיק).
לאחר שתי דקות הבנתי שגם מקלחת פושרת לא תהיה היום וגם אם אני אתעקש להשאר מתחת לזרם הקר, כלום לא ישתנה.
צומת דרכים קלאסי של להיות או לחדול.
אכזבה.
אין מילה אחרת לתאר את התחושה הראשונית, ברגע שאתה מבין שמה שציפית לו לא יתממש ושמשהו אחר ולא רצוי יבוא במקומו.
מתחת למים הקרים, עלתה בי עוד מחשבה.
מדוע אני מאוכזב?
מה יצר את כל זה?
הבנתי שהציפייה לבוא במגע עם משהו נעים, משהו שציפיתי לו מכיוון שהוא מקושר אצלי בפנים לתחושה נעימה, הוא שיצר את האכזבה מאי התרחשותו.
כך חשבתי לעצמי:
האם אני מאוכזב מהמקלחת עצמה? לא.
המיים מנקים אותי ומרעננים אותי.
האם אני מאוכזב בגלל שהמיים קרים? לא.
המים הם בטמפרטורה שקיימת כרגע.
האם אני מאוכזב כי ציפיתי למשהו אחר? כן.
ציפיתי לתחושה הנעימה של מים חמימים והתאכזבתי מכך שלא אוכל להשיג משהו שאני משתוקק אליו.
האם זה נורא? לא. ממש לא.
המים לא קרים במידה כזו שלא ניתן לשהות בתוכם.
הם אפילו, כך הסתבר לי מיד, לא מאד קרים.
יש חמישה מכשולים בדרכו של אדם, חמישה מכשולים עליהם צריך ההולך בדרך היוגה להתגבר בכדי שיוכל להגיע.
שניים מהם הם משיכה ודחייה - ההטלטלות הבלתי פוסקת של האדם בכיוון מה שגורם לו לתחושה נעימה, מכיוון שבדרך זו או אחרת נוצר צימוד בין אותו מושא לאותה תחושה נעימה ובכיוון ההפוך ממה שגורם לו לתחושה לא נעימה ויוצר בו רצון להתרחק.
הדחייה, גם היא נוצרה כתוצאה מצימוד שקרה בין אותו מושא לבין תחושה לא נעימה.
צימוד בין מושא לתחושה אינו סופי והוא יכול להשתנות בכל רגע, אך ברגע שאתה מאפשר לעצמך להטלטל לכאן ולכאן, אתה למעשה קובע כי ישנם דברים החזקים ממך, המוגדרים על ידי התשוקות והרצונות, דברים שקובעים במידה רבה מאד את כל מהלך חייך.
ההבנה כי זו דרך הדברים, יכולה לגרום לך כאדם החי בעולם, לעצור ולהביט מבט חודר במהלך הדברים - דרך המבט הזה, אפשר להבין בצורה ברורה האם אתה פועל מתוך אותה התנייה פנימית והאם הפעולה שלך מקדמת אותך לאנשהו.
האם קבעתי שדבר מה הוא נעים לי, כי הוא מעורר בי תחושה נעימה ובו ארצה לפגוש פעם אחרי פעם - ואם כך קבעתי, האם ברגע שהדבר אותו אני מצפה לפגוש לא יעמוד בציפייה שלי, האם אוכל לעמוד איתן?
הבנת העקרון הפשוט הזה, עוזרת לי מאד במצבים בהם אני מרגיש תחושה פנימית חזקה שמרגישה לעיתים בלתי נשלטת - ואז אני עוצר וחושב.
למה אני מרגיש ככה? מה הסיבה? האם זו סיבה אובייקטיבית או סובייקטיבית? האם הרצון שלי להתרחק ממשהו הוא רצון נכון ומקדם (לדוגמא, כי ה"משהו" הזה יכול לסכן את חיי) או רצון מוטה ומותנה (כי ה"משהו" הזה גרם לי פעם לתחושה לא נעימה שהתקבעה בי, אך אולי יכולה להשתנות).
כך חשבתי לעצמי, עם מיים פושרים שזורמים לי על הגוף, בערב יום קריר.
התגובה שלי לציפייה היא שהכתיבה את ההרגשה הפנימית וברגע שהבנתי את זה, זה פסק באחת
מלהפריע לי.
מיים קרים, מיים חמים - בסוף אסיים רענן ונקי.
רק שהפעם אהיה רענן ונקי גם מבפנים.
